"אז יהיה כאב, ותהיה התמודדות, ותהיה קצת הצלחה, ויהיה קצת כישלון. ויהיה קצת דאורדורנט." "מה?" "יהיה חיים" "עדיין מוזר לי למה דווקא דאורדורנט"

מי החליט שהוא שחור? איפה קראנו שהוא שחור? מי כתב שהוא שחור? אני כותבת שהוא ורוד! אוקיי??

הבת הקטנה מביטה במפיות השולחן. הבת הקטנה מפסיקה לאכול. הבת הקטנה צורחת לפתע...

"הבנתי שאני הכל, אבל אני עדיין קצת יותר מתה מפחד מאשר יכולה."

דמות כלשהי: היי. הלוואי והיה לי מה להגיד.

צריכה משהו? כל דבר שיש לך להציע.

מה אמרתי לך? מה אמרתי לך כל השנים? שיום אחד אני לא אהיה כאן כדי להביא לך את המגבת כשתשכח! אמרתי, או לא אמרתי??

אז את אומרת ש"הבעיה" שלך...היא שכל חייך רדפת אחרי נשים בוגרות...בעלות סמכות... שיכולות להיות באופן תאורטי כמובן... אמא שלך...

אחרי ששכבנו בפעם הראשונה אני ידעתי, אין שום סיכוי שאמות יותר! שום סיכוי שאחרי שעשיתי דבר כל כך סוטה ומדויק, אני פשוט אשכב בבור של עפר לנצח!

״עכשיו גם בי לא קיים מה להגיד, ולא קיימים זכרונות ולא הצורך בהתנצלות, ולא קיים עלבון ולא קיימת מבוכה, ותיכף לא יהיה קהל״