"...אני מתרחקת מעצמי. הערב חרקתי שיניים. התגעגעתי לצליל לא ידוע של משהו שיעטוף. התחרה בחזייה השחורה שלי הצליחה לעבוד עלי לרגע שאני אישה..."

רציתי את כל זה. רציתי. רציתי כי רציתי.

אולי להיות סופר זה אומר" לחיות שני חיים. להיות אלו שמתחת לכובד הרוח מוצאים עוד רוח. אחת פחות שורקת, יותר מלטפת"...

"לתמר היה מנהג מפותח לשים ידיה על כל דבר שניצב בדרכה. כל דבר שיכול להזכיר שכן, אם יש מרקמים שונים לדברים, הרי שיש משהו בעולם."

"...יש לי מחויבות עמוקה אליך... היא אמרה לי כאילו שזה משפט שאני יכולה להבין..."

"...איתן אוהב את תמר כל כך. הוא מביט בה, ואם היה אדם שמדמיין, הוא היה מדמיין את כל מה שהיא רואה כשהיא מביטה בשמיים בין השעה חמש לשש..."

בואו נעשה משהו שאני טובה בו, לא נחליט. כשיתאים נקרא לה תמר וכשיתאים נקרא לה ג'יין.

רק היא ידעה בין כל שאר השוהים בביתה, כיצד היא רוקדת במרתפי בירה ישנים, עם נוודים שיכורים, בשמלה עם שרוולים נפוחים ומחוך מתוח.

ועכשיו אני מרגישה שהלילה הזה מקים בי רעידת אדמה ואני מבקשת את סליחתי העמוקה מהאדם שנשרף לו הבית ואולי גם החיים ובזכותו אני מתרגשת הלילה...

השעות שבין חושך לאור הן השעות הכחולות באמת. לא כמטאפורה, הן כחולות. פתאום יש שעה אחת בה ניתן לתפוס אוויר כחול באמת.

זה מרתיח אותי שאנשים לוקחים בעלות על דברים אלוהיים שהרי כולנו יודעים שאין אלוהים ויש אותו בכל מקום.

החלטתי להתאהב לי בעצמותיו של המוות כאילו היה עצמות אישה יפיפייה אשר אהבתי.