בום בום בום


אני מתרחקת מעצמי. הערב חרקתי שיניים. התגעגעתי לצליל לא ידוע של משהו שיעטוף. התחרה בחזייה השחורה שלי הצליחה לעבוד עלי לרגע שאני אישה אבל כולנו ידענו בחדר, אני והמנורה והמסרק מלא השערות שאני בסה"כ ילד קטן עם ברכיים שמנות וורודות ואצבעות רגליים לא פרופורציונאליות לכמות ההיגיון במוח. אני מתגעגעת בעיקר לדמיונות שלי ששם יש אני שמחה ויש אני אוהבת באמת ומתקרבת באמת ומחבקת באמת ובעיקר בדמיון יש הרבה באמת אבל אין אף אמת. אני מתגעגעת לעצמי שיכולה לשבת ולקרוא ספר ולבהות בהיות מתוקות וחסרות תכלית. עכשיו היא שהיא אני רוכבת בכל העיר על האופניים או בלי ומחפשת פיצוצים. משהו שיעשה בום בום בום בלב. ונאבדתי כבר בתוך כל השמשות האלה. שמציעות לי לרגע אחד מקום מנוחה ואז נחשי. ומה יהיה סוף הסיפור? אנשים מתים ככה, את יודעת? אני אומרת לעצמי. לזאת שהפכתי להיות. מנסה להפחיד אותה כמו אמא שלי שסיפרה לי שאם אי פעם מישהו יציע לי משהו שנקרא סמים אני אסרב בתוקף כי זה הורג. אני לא זוכרת מי הציע לי דמיונות. אבל לא סירבתי. סליחה אמא.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

רציתי

רציתי את כל זה. רציתי. רציתי כי רציתי.

שני חיים

אולי להיות סופר זה אומר" לחיות שני חיים. להיות אלו שמתחת לכובד הרוח מוצאים עוד רוח. אחת פחות שורקת, יותר מלטפת"...

האישה של מרתפי הבירה (המשך 19.5)

"לתמר היה מנהג מפותח לשים ידיה על כל דבר שניצב בדרכה. כל דבר שיכול להזכיר שכן, אם יש מרקמים שונים לדברים, הרי שיש משהו בעולם."

ואפשר לכתוב לי תכלס.

© 2020 גל צ׳פסקי. 

כל הזכויות על מגוון הטקסטים המוצגים באתר זה שייכות לגל צ'פסקי 2020.