האישה של מרתפי הבירה

היא הניחה את ספל התה, וידה החליקה על שיערה כמעין דרך אגב של יופי. משקפיה ירדו לאט מעיניה כמבקשות לצאת להפסקה. "כל החופש הזה" היא חשבה לעצמה, והניחה גם את הספר למצוא עצמו מעט, "הוא מלכודת די מפתה של שקט שקרני." היא הביטה מבעד לחלון אל חוף הים הרחוק, "אבל כנראה שלא יותר מזה..". היא גירדה במצחה ולא הצליחה להפסיק לחשוב על כמות הדברים שיפלו עליה כשתחזור, ועוד יותר, על אלו שיפלו עליה כשתכריז שסיימה את שעת הקריאה. "חופש הוא יכולת וזמן לתת תשומת לב לדברים שנפשי הייתה רוצה להכריז עליהם כעל קיסרי הממלכה האבודה הנקראת עולמי הפנימי. ובמקום זה, החופש הזה הוא שימת לב על כל הדברים, שנפשי הייתה חושקת בתשוקה עזה להשאיר במרתף חשוך, מאחורי תשעה מנעולים שונים, והרי את זה אני עושה גם ככה במהלך כל ימות השנה, כשאני בורחת אל הכורסא שבחדר העבודה שלי".


היא ידעה תמיד לנסח את מחשבותיה כל כך במדויק, עד שכמעט לא נותר תא אחד בגופה שלא השתכנע. שלטון המחשבות המדויקות היה מונרכיה אכזרית אך גם משליטת סדר וניקיון פנימיים. לעומת זאת, כשהייתה בחברת אנשים, מחשבותיה תמיד נבלעו אל תוך התוהו הנקרא שיחות חולין, ושם אף פעם לא הצליחה לנסח ולו משפט אחד בעל ערך או הגיון. לפחות לא בעיני עצמה. ושם, שרר לו אי שקט אנרכיסטי ורדיקלי, שלא יכלה לסבול.


היא הביטה שוב על הים, ונגעה בגופה. הגעגועים לים גרמו לגופה להרגיש נשי יותר, ועכשיו כשהיא יכולה להריח את ריח הגלים ורגליה יכולות לגעת בחול, תשוקה בלתי נגמרת צריכה להדוף עצמה עקב עניינים שבלב. התשוקה אצלה אף פעם לא בערה במדורות הילדים בגבעות שבהן גדלה, ואף פעם לא הדליקו ממנה גפרור או הביעו משאלה לכבותה. תשוקתה הייתה נדלקת כעששית קטנה במדרגות מפותלות אל תוך החדרים הנסתרים שבטירתה המפוארת של מערכת היחסים הנוכחית בה שהתה.


כבר תשע שנים שהם חולקים את השעות הקטנות, היא חשבה לעצמה בדיוק: "תשע שנים זאת תקופה די מכובדת כדי להפסיק לשנוא ולהתחיל לאהוב בלית ברירה מרה ויבשה, כשם שאנחנו אוהבים יתר על המידה בכל לילה אחד את השנייה" היא הביטה שוב בים "איזה שעמום".


היא פתחה שוב את הספר כדי להצדיק את התבודדותה. רק היא ידעה כיצד היא רוקדת במרתפי בירה ישנים, עם נוודים שיכורים, בשמלה עם שרוולים נפוחים ומחוך מתוח, כשכל שאר השוהים בביתה, נמצאים אי שם בין הרי החושך של התודעה. "לו רק היו יודעים כיצד ניצחתי אתמול בפוקר את סמית עין מזכוכית, הם היו רוחצים כלים בלי להוציא הגה מהפה מרוב פחד". לפתע היא פצחה בצחוק קולני ומביך ואוזניה התקפלו מעט. "איזה שטויות". חולצתה הלבנה והמבריקה החזירה את אור השמש אל החלון והיה ניכר שהשקט רק חיכה לבקר בחופשתה. היא נשענה עם ידיה על שולחן העץ הגבוה ובהתה בהשתקפות עצמות הבריח שלה על השמשה. היא נגעה לאט בשרשרת הזהובה ולפתע הרגישה שאסור להשאירה לבד יותר, היא מרגישה שהיא עלולה להתפוצץ וידיה רצו לברוח אל תחתוניה, אך היא ידעה שגם בזה, לא יהיה טעם רב. דיוק דמיונותיה כשידה יורדת אל ירכיה מונע ממנה לאחר מכן להיות רעיה טובה, ואם מסורה ובכלל, אדם המשוטט בתוך ערים, שותה ספלי קפה מיותרים ומעביר שיחות חולין ארעיות ומפוזרות.


היא הייתה צוחקת בינה ובין עצמה, על כך שאישה שתהיה בת 45 בחורף הבא, מובכת עד קלות כשידיה מטיילות אל ירכיה וחוצות את גבול מדינת האיסוף. מדינת האיסוף הייתה בין המדינות הראשונות בה ביקרה בטיול הגדול אותו עשתה כדי לחפש עצמה, והיא נראתה לה מדינה בה נוח וקל לחיות. ומאז, היא תושבת ותיקה ואסופה. למזלה, השכן הגר לידה במיטתה היה גם השכן מהדלת ממול באותה מדינה שמבלי לחוקק כזה חוק, הצליחה לשמור על טוהר הנישואין וכמעט ולא נראו בה נישואי תערובת עם מדינות אחרות.


"טוב, מספיק." היא הכריזה במדויק, "יש לקרוא". (למה? האם היא עצרה וחשבה אי פעם, למה? למה יש לקרוא? למה יש לעשות משהו?) אולי היא הייתה חושבת בדיוק אך מעולם לא הייתה מתעכבת על הנסיבות או הגורמים. הדברים במישור ה"יש" היו מאוד פשוטים, חלקים ומדויקים כך שאי אפשר היה לעצור ולבחון אותם אף לרגע. הם עשו עצמם חשופים בעוד היו שכבות נסתרות בתוכם שבהן לא ידעה היא שזקוקה לגעת.


היא בהתה בספר, אולם תחושת הדגדוג מתחתוניה לא הניחה לה לחבר בין צורות המילים לעולמות קיימים ולא קיימים. היא בקושי הצליחה לקשט בראשה את ציורי הסתם העולים מתיאורי הדמויות. "וודאי הספר הזה לא מתאים לי." הוסיפה ומיהרה לסגור אותו אך לא עד הסוף. כדי שאם מישהו במקרה יתקרב, תוכל לפתוח מהר ולהכריז שהיא עדיין עסוקה. אחרת איך בתוך כל החופשה הזאת, תצליח לצאת קצת לחופשה?



המשך יבוא...

פוסטים אחרונים

הצג הכול

בום בום בום

"...אני מתרחקת מעצמי. הערב חרקתי שיניים. התגעגעתי לצליל לא ידוע של משהו שיעטוף. התחרה בחזייה השחורה שלי הצליחה לעבוד עלי לרגע שאני אישה..."

רציתי

רציתי את כל זה. רציתי. רציתי כי רציתי.

שני חיים

אולי להיות סופר זה אומר" לחיות שני חיים. להיות אלו שמתחת לכובד הרוח מוצאים עוד רוח. אחת פחות שורקת, יותר מלטפת"...

ואפשר לכתוב לי תכלס.

© 2020 גל צ׳פסקי. 

כל הזכויות על מגוון הטקסטים המוצגים באתר זה שייכות לגל צ'פסקי 2020.