האישה של מרתפי הבירה (המשך 16.4)


"של מי היה הרעיון הזה בכלל?" היא חשבה והתכוונה לחוף הים, ולבקתות הקטנות שצועקות לה להתמסר ובהתה במשקפיה שהתלכלכו מעט מבעד לזגוגית והגיבה כמו אמה, צקצוק לשון מבעית כזה בשקט השטני שלו, שלא חשבה אי פעם שתפגוש שוב אחרי מותה. והנה, הוא כאן מול עיניה, מביט בה כאילו היה שם כל הזמן. "נו ברור, רק זה חסר לי בחופשה הזאת. להיזכר שלא משנה מה אעשה, אני רק עוד גוף שמקיים מחדש את נשמתה הבלתי ניתנת לשכחה, של אמא שלי. כל מה שאני, הוא בעצם כלי ריק להכיל את חייה מחדש..." היא הושיטה יד לקחת את משקפיה בעצבים מוצנעים וניגבה אותם בחולצתה הלבנה. אני חוזרת ואומרת לבנה, כי היה ללובן הזה משמעות גדושה שנשרפה לעפר ככל שימי החופשה התקדמו להם. כי אם לפני החופשה, חולצתה הלבנה רמזה לה על שקט אפשרי, הרי שעכשיו היא משקפת רק את רעשי ליבה. יודעים מה, זה אפילו לא רעשים. הלוואי שאלו היו רעשים, אחרת לא היו גורמים בה דחייה כה מרובה. זו יותר מן חומצה כזאת. צהובה ומריחה קצת כמו מיצי קיבה. מן מרירות שכזאת, שלא פגשה בעצמה כל עוד לא הקשיבה, ולמרות הכל, כנראה שהחופשה הזו כן מאפשרת שקט מסוים, כזה שמאפשר להקשיב לבעבוע שבעודנו מדברים, מצא את מקומו והתיישב בגרון.


כן, היא עדיין יושבת באותו המקום, ועדיין מהרהרת במחשבותיה המדויקות שננעצות בה בחדות ולא מאפשרות לה מנוח.


"איך הילדים לא רואים?" היא חשבה, "אמא עם חולצה לבנה. אולי לא נפריע לה?" "זה רק לעשות אחד ועוד אחד". היא גלגלה את עיניה כמו בסדרת דרמה אמריקאית ודפקה בקצות אצבעותיה בשולחן הדק הגבוה והלבן שהיה מתחשק לה עכשיו שיחטוף בעיטה. היא הייתה בועטת בו, ויש בכוחה גם לרסק אותו, אבל היא לא רצתה להתעסק עם האישה היפה בקבלה ולהתחיל להסביר לה על רגשות ובעיטות בעוד בעלה יחייך אליה בנימוס מבויש. והנה, עוד צקצוק אימהי נפלט ואחריו אשמה כבדה.


היא חשבה שכולם חושבים על החיים בצבעים, כמוה. ערב כתום, הוא ערב של ספרים. לילה צהוב הוא לילה חם של אהבה. ילד ירוק הוא ילד שובב במיוחד שיש לקחת ממנו את המספריים לפני שיגזור חלק מהריפוד בספה. וחולצה לבנה, היא חולצה של אישה בהפסקה. ברור, לא? טוב... איך היא מצפה מהילדים להבין את כל זה, כאשר אפילו האיש שמתעורר והולך לישון על ידה בתדירות גבוהה מזו שיכלה אי פעם לדמיין, לא מבחין במשמעויות אלו של הדברים? (הנה, החומצה הצהובה מבעבעת) מבחינתה, היה זה כמו דגל. דגל שמכריז על כניעה מהיום יום וצלילה אל תוך גופה שלה. אולי אפילו הייתה זו פרסומת. פרסומת לעצמה. למה שהייתה רוצה להיות לרגע אחד, בין עצי הדקל היומרניים.


דפיקה קצרה בדלת נשמעה ומיד אחריה נפתח חריץ קטן. למה אנשים דופקים בדלת אם הם לא נותנים ולו שנייה וכבר פותחים? היא נאלצה להלקות עצמה רק על מחשבתה הקלילה שחלפה בה כמו מכונית באוטוסטרדה, להכניס ידיה לתחתונים.


בחלומותיה שלה היא נגעה בעצמה כל הזמן. הייתה מלטפת עצמה תחת כניעה מאופקת לכוח חייה. מוסיקה עדינה הייתה עוטפת את עורה, שלא היה לבן במיוחד אך גם לא כהה, וצווארה היה נענה למיתרי הגיטרות החלשות, שפרטו עליה בנועם. ידיה היו חזקות על גופה ושיחקו איתה מחבואים במקומות נסתרים, החליקו עצמן למעלה למטה ופיה היה נפער מכבוד למגען. קצות אצבעותיה היו מחוספסות מהיומיום אך ידעו להחליקן בתיפוף עדין שלא יצרום רק יעורר. מסביבה הכל היה לבן אור שמש בהיר והייתה כמו מלכת החלומות. אך בפועל בכל פעם שמגע ידו הייתה נוחתת עליה, דבר מכל המוסיקה הזו לא היה מתנגן והיא הייתה נותרת לבדה בחשכת מחשבותיה. בודדה יותר מאשר נולדה ויותר מאשר תמות.


"מה איתך?" הוא אמר בחצי חיוך שגרם לה מצד אחד לרצות לסתור לו ומצד שני לנשק לו את האף. פתאום היא הבינה את המשחק הזה, "נשיקה סתירה". לפעמים שני הדברים הם ממש אותו דבר בלבוש אחר. הוא נשען על הדלת כמו מזמין אותה להגיד שסיימה, והציפייה הזאת לחצה עליה ואיימה לנצח. "קרה משהו?" היא ענתה לו בקול הגבוה, מלא האוויר.


כדי להכיר אותה, על כל רבדיה, תהיו חייבים להכיר גם את הקול הגבוה. הוא אחד מהישויות החיות בתוכה. יש גם את הקול הנמוך, גם הוא מלא באוויר, אבל דחוס יותר, פחות מתנצל ויותר בעל מן מרקם משחתי. האוויר שבקול הגבוה, כמו מן צמר גפן מפצפץ, מותיר גוון כנוע יותר שמתחפש ליופי ועדינות. הרבה נשים, משתמשות בכל מיני וריאציות של הקול הזה, תמר שלנו משתמשת בו במודעות כואבת. אומרים שהיו פעם מכשפות, ושרפו אותן על המוקד. ובכן, גם את תמר בטוח שרפו בגלגול כלשהו, וגם היום, היו צריכים לשרוף אותה על יכולותיה להתל בסובבים אותה, עם שלל קולותיה. לרגע נדמה שרק החליפה טון, אך לי לרגעים נדמה, שיש בזה קסם נסתר יותר ועתיק יומין.


אתם צודקים, לראשונה קראתי לה תמר. ובכן, קשה לי היה לקרוא לה תמר. כי שם, במיוחד כמו תמר, ישייך אותה בראשכם לאנשים שהכרתם, לתרבות מסוימת. ולמרות שכנראה קראו לה תמר, רציתי להימנע מלהגיע לרגע הזה בו אתם יודעים פרט זה. חשבתי לקרוא לה בשם בדוי. נניח, ג'יין. הוא מאפשר יותר חיבור לעולם הפנטזיה, לא כך? פחות מקורקע. לא אחד כזה שפוגשים במכולת. לפחות לא בארצנו. שאיזו היא? זו גם שאלה. אולי ארצנו היא בכלל לא ארצנו. וג'יין הוא שם שפוגשים במכולת, ותמר הוא שם נסתר ומכשף מחשבות. ובכן, קשה כך להחליט. אז בואו נעשה משהו שאני טובה בו, לא נחליט. כשיתאים נקרא לה תמר וכשיתאים נקרא לה ג'יין. וכך בכל רגע נזכר, שארצנו איננה ארץ עוד, אלא שטח בדיוני ורחב ידיים שלא דרכו בו עוד לעולם.



המשך יבוא...

ואפשר לכתוב לי תכלס.

© 2020 גל צ׳פסקי. 

כל הזכויות על מגוון הטקסטים המוצגים באתר זה שייכות לגל צ'פסקי 2020.