האישה של מרתפי הבירה (המשך 19.5)


בערב של אותו היום (כן, לכל יום יש ערב. איזה מוזר?) משב רוח חמים העיר אותה במיטה הזרה הזו אל מול החלונות השקופים. הווילונות הריחו את ריח הערב ושאטו בהתרגשות מצד לצד. היא רק פתחה את העיניים וכובד הראש עוד נשאר בחלומות. היא הסתכלה על מסיבת הערב הזאת שגווניה היו אפורים וכמעט ירוקים ודמעות חנקו אותה בלי סיבה. פתאום היא התאימה בדיוק למקומה וידעה שגם מבלי לזוז, לא יהיה כך העולם בעוד כמה שניות. אי אפשר לעצור את הרגע ולחנוק אותו אל תוך עצמו. הדמעות השמחות ירדו אל צווארה מאוהבות גם הן בערב אליו התעוררה ושם התייבשו בהבנה שלא יוכלו לחיות לנצח. הדמעות חכמות מאתנו, מתייבשות מכבוד אל הסוף ואילו אנחנו שוכחים אותו בחוצפה, ונשארים רטובים ומלאי ציפיות עד הרגע האחרון.


הדקלים שבחוץ געשו. והבקתות הקטנות נחשפו והסתתרו לריקוד הווילונות. היא הציצה במחזה הזה כמו ילדה קטנה המציצה בסקרנות שובבית אל חדר הוריה. מה חלמה? היא ניסתה להיזכר. נועצת את עיניה בחלל כאילו תפתור ברגע זה את כל הבעיה הקיומית אם רק תתאמץ מספיק. כנראה שהיו חלומות חולפים. כי היו לה כל מיני סוגים של חלומות. היו כאלה עם דימויים ברורים וכמעט שטחיים על מציאות חייה. כאלו שהביכו גם אותה ולא הייתה זקוקה אפילו לפתוח ספר כדי לפתור את נוכחותם בה. היו כאלה של מסעות. ארוכים. חלומות כאלו שהיו כמו שווקים, ארוכים וצבעוניים ומלאי גוונים קשים ורכים אותם ממש יכלה להרים ולהחזיק בידיה. מהם הייתה קמה אפילו יותר עייפה מאשר נרדמה. והיו כאלה בהם היו בני אדם שהכירה, ונפשם ממש הייתה נוגעת בנפשה והיה לה ברור כי מישהו ערבב את תחולת שק החלומות ודרכם נפגשה באי שם, אך לא הרשתה לעצמה להאמין בזה באמת. הרי היא אישה של היגיון. לא של ריקודים של מסתורין. היא הרגישה ידיעה עמוקה ובחרה להתעלם ממנה נחרצות. דבר שנהגה לעשות הרבה, כשהיו באות לה כל מיני ידיעות נסתרות מכל מיני אברים פנימיים. והיא דווקא נהגה להיות מרוצה מעצמה על כך. אך דווקא מי שרואה את הדברים במישורים חסרי זמן קדימה ואחורה, יכול להגיד כי התעלמות מאזורים אלו היו עבורה כמו התעלמות מכוחו של שרביט קסמים עתיק שנפל בזכותה להחזיק תחת שרווליה. הפעם היא נזכרה שהיה שם טלפון ורוד. בחלום. ושהיא רודפת אחריו בחוסר מנוח. לנסות ולהתקשר. למי? היא לא זוכרת. וגם פחדה להיזכר. שמא החלום יצטרף לשק הדימויים השטחיים שזה סוג החלומות אותם לא יכלה לסבול, כאילו העידו עליה דבר מה בזוי. אבל הטלפון הזה, עוד הלם לה בחזה, כאילו עדיין חובה עליה לעשות את הפעולה הזו. להתקשר למישהו. דחוף. זה פעם לה בבטן והציק והיא ניסתה למקם עצמה מחוץ למחשבותיה.


הראש דפק. פעם לה במוח. ולא רק הראש לחץ. גם שלפוחית השתן הזכירה לה שיש לה חובות והיא לא יכולה להסתגר כל היום. היא הייתה מתה, זה ביטוי שמתאים פה, להשתין במיטה. פשוט לשחרר את כל השרירים המכווצים ולשחות בתוך מה שבישלה ושיבואו למצוא אותה ככה, מסריחה ומצחינה בתוך הסדינים היפים של הקיץ ויידהמו כאילו ירתה בעצמה. "דמייני את זה" היא דיברה לעצמה, " אבא, למה אמא שוחה במיטה?", בקולו של הקטן. "ואז ימצאו אותך הבנים המומים בתוך נוזל צהוב, מצחינה וצוחקת. זה יהיה נהדר." היא צחקה לרגע והרצינה. דמיינה את ילדיה בעשרות פסיכולוגים לאורך שנים מספרים את הסיפור הזה ומקללים את דמותה המלוכלכת שנשברה מאז אותו מקרה, בעוד הפסיכולוג מהנהן ומרחם עליהם ומחכה לכספו. אסור לה לעשות שטויות כאלה. תחושת האחריות הרבה שיש לה על דמותה, הקפיצה אותה כמעט ללא משקל אל תא השירותים הקטן העשוי שיש, שנייה לפני שכל זה באמת מתרחש ובניגוד לרצונה. היא הפשילה את מכנסיה בתחושת מיאוס שהפתיעה גם אותה ולא העזה להתיישב. על אף שהחדר היה נקי ומצוחצח היטב ואפילו שערה מיותרת לא הרשתה לעצמה לקשט אותו, תמר לא העזה להתיישב מפני שנגעלה פתאומית, לא ממנו, אלא מהחיים. אחרי ששנייה קודם שיחקה עם המחשבה לטנף שמה וצורתה, פתאום רצתה להבדיל עצמה מכל חפץ וכל צורה, ולהישאר טהורה מהם, מהחיים, ולא להתערבב בהם מבלי שהחליטה זאת בהחלטה מודעת. היא רצתה לחצוץ בינה לבין כל מה שעתיד לגעת.


שזה דווקא משונה. לתמר היה מנהג מפותח לשים ידיה על כל דבר שניצב בדרכה. אנשים, חפצים או כל דבר בעל מסה. כל דבר שיכול לאשר את קיומה במישור הפיזי ולהזכיר שכן, אם יש מרקמים שונים לדברים, הרי שיש משהו בעולם. בכל יום אחר היה מתאים לה ללטף את השיש עד שהיה מתבייש ממגעה האינטימי וממבטה המפשיט. אבל היום כוחותיה נגמרו ועל אף שהערב אפור ירקרק, נגמר עליה כוחה. היא התישה את עצמה במחשבות והתבודדה שעות ארוכות ועכשיו תצטרך לתת דין וחשבון או סתם לפצות אנרגטית ולהסתער בחיבוקים על כל מי שיישא אליה עיניו.


פתאום קולות של ירי נשמעו מבחוץ.


לא ירי אמתי. עבד לי להבהיל? ירי של שפתיים של ילד שעושה פיו פיו, ואבא שרץ ומתחבא ואוסף את הילד אל חיקו, ועוד ילד מתלונן שנשרך אחרי שני הבלתי נסבלים לטענתו וגורר את רגליו בחוסר רצון.

זה העלה בה חיוך. היא מטורפת על האופן שבה בנה הבכור לא קונה את החיים. זה גורם לה להיות מסוגלת להביט עליו. לעומת הקטנטן, שאלוהים כמה האף שלו חמוד, לפעמים היא מרגישה שרק מבטה עליו הורס אותו. הרי ברור שילדים מתוקים מתחשק לאכול, לא כאמרה, אלא באמת. לאכול. ומי כמוה יודעת אילו בעיות זה מפתח לאחר מכן. כמה את רוצה לבלוע את הדבר הרך הזה שעוד לא הושחת מהחיים ולספוג אותו בבטן הרקובה והמכירה עולם שלך. היא כעסה על אלוהים למרות שלא האמינה בו כלל, איך הוא נתן לה לשמור על דבר עשוי זכוכית שכזה, וכשהייתה שמה לו גרביים צהובות או אדומות, הייתה נבלעת בתוך השוקולד המתוק שהוא ומנשקת את כפות רגליו בזלילה ושוכחת להלקות עצמה. רק אחר כך הייתה כמו בולימית כועסת על עצמה ומנסה להקיא אותו ממנה ולשלוח אותו לארץ לעולם לא.


עכשיו אהיה כנה, אני לא יודעת לספר הרבה על ילדיה. אולי מכיוון שהחלק הקדמי של מוחה, זה ששהו בו כל הסערות, כמו מן ניתק אותה מהעובדה הפשוטה הזו, שהיא כבר אמא. או אולי מכיוון שזה מה שפחות עניין אותי בה. אבל הייתי רוצה לחשוב שאני לא מסתירה חלקים מהותיים ממנה, ואם אני סומכת על עצמי, אני צריכה לסמוך על כך שאני אומרת מה שצריך להיאמר.


הילדים ואיתן נכנסו לחדר והיא שמעה את המהומה ורצתה להיות חלק ממנה. היא שמעה שאי שם מחוץ לשירותים אנשים נחטפים ויורים והורגים ונהרגים ואולי אפילו יש ערימת ילדים והיא רצתה כל כך לקפוץ על הערימה ולהניף במנופים את כל הפושטקים הקטנים. אבל הראש עדיין דפק והעיניים לחצו להיסגר. היא סיימה לנגב והלבישה עצמה חזרה בבגדיה. היא נעמדה מול המראה. סירקה את גבותיה בלחיצות מתונות. חייכה חיוך קטן. ויצאה אל ההווה שלה:


חופשה משפחתית. בדיוק כמו שחיכתה לה.



אגב, הייתי יכולה לחשוב מהתבוננות פשוטה בהתנהגותה, שהיא לא אוהבת את החופשה הזאת ומחכה שתסתיים. אבל האמת לא הייתה זאת בכלל. האמת הייתה שלא היו לה רגשות עזים כלפי החופשה הזאת. אם הייתה שונאת אותה הייתה מרגישה ערך רב בחיים. האמת שכבר זמן מה אין לה רגשות עזים בכלל כלפי שום דבר בעולם. והאמת היא, שגם זה לא נכון. היו לה רגשות כל כך עזים לכל דבר ושום רגשות בכלל. זה הגיוני? לא. אבל עובדה שזה מה שהרגישה. אז לכו תתווכחו. היא הרגישה שהיא מחכה נואשות לדבר מה שיטלטל את קיומה ויגרום לה לבעור בלילות, אך בערה לצדו, לצד אית'ן, בכל הלילות. עטופה בשכבת בוץ עבה שהפרידה אותה ממנו ושמרה על עצמה כמו מתנה עטופה שמפחדים להשתמש בה. ובכל הימים, היא נשארה סטרילית כשם שהתאבקה בבוץ הזה וחזרה שוב אל הלילות תשושה ובוערת והיא לא ידעה איך לחיות את החוסר, בדיוק כמו את הבערה, ובעצם את כל הגלגל הזה שרץ קדימה ומתקתק לה בשגרה ובמוח. היא רצתה שמשהו חדש יקרה, אבל גם לא ידעה להגדיר בדיוק את המילה חדש בעבורה ולא הצליחה לשים את האצבע על מה יכול להשתנות כדי שתרגיש מעט יותר הווה וטיפה פחות פנים. הרי הפנים הוא מה שהציק כל כך כמו ילד קטני שרוצה עכשיו ממתקים ועכשיו. והיא בכלל הייתה אישה מחושבת. מעולם לא נשמעה לקולותיה הפנימיים ותמיד נקראה אל החוץ אז איך קרה ומי לקח את תמר שהכירה? אולי מעולם לא הכירה? אולי תמר הכירה את ג'ין וג'ין הכירה את תמר אבל מעולם לא נפגשו דרכיהן באמת?


אני מדברת שטויות. אבל זה רק כי אני מנסה לעקוב אחרי המחשבות שלה ולכתוב אותן בדיוק המרבי אבל זה כמעט בלתי אפשרי כי אוטוסטרדה וכי אני מתקשה להבין.

על אף שאני מזדהה מאוד עם רוב התחושות שלה אני מתקשה להבין איך היא גורמת בי הזדהות. היא אישה כל כך אלגנטית. כל כך אצילית. נדמה כאילו כל דבר בה עוצב ושורטט אלף פעמים לפני שיצא אל הפועל. איך אני יכולה להזדהות עם דבר שכזה? אני גסה ומפוזרת בכל מקום. כאילו שפכו אותי מכד וחבטתי ברצפה והתזתי לכל עבר ואז שפכו עלי גם את הכד והתנפצתי על עצמי. אבל משהו בה פשוט מובן לי. משהו בה קורא לי לדבר אותה. ומשהו גם מאוד לא. לכן אני יושבת פה ימים ושעות ומנסה לשפוך אותה נכון יותר מאשר מישהו שפך אותי. והיה לה רק איחול אחד לעצמה, ואני הבנתי את האיחול הזה בכל גופי: שדבר מה יזעזע את עולמה ויגרום לדברים להיות ברורים. כי נמאס שהם שקופים ומגיעים ונעלמים ונמצאים פתאום ושוב קורסים אל תוך עצמם. אבל בגלל שאני כבר קצת יודעת את ההמשך ובגלל שאני גם קצת יודעת את החיים, ריחמתי עליה שאינה יודעת עד כמה אולי תתחרט שביקשה בקשה זו ושיש יקום ששומע. וגם ידעתי עד כמה לא תוכל להתחרט. כי בקשה זו מדויקת להפליא ופשוט לא יכולה לעולם להתגשם. וגם תמיד כן... ותכף, ממש תכף, שום דבר לא יתרחש, אך דבר מה גדול עומד להתרחש עליה.






המשך יבוא לפרק הבא...

פוסטים אחרונים

הצג הכול

בום בום בום

"...אני מתרחקת מעצמי. הערב חרקתי שיניים. התגעגעתי לצליל לא ידוע של משהו שיעטוף. התחרה בחזייה השחורה שלי הצליחה לעבוד עלי לרגע שאני אישה..."

רציתי

רציתי את כל זה. רציתי. רציתי כי רציתי.

שני חיים

אולי להיות סופר זה אומר" לחיות שני חיים. להיות אלו שמתחת לכובד הרוח מוצאים עוד רוח. אחת פחות שורקת, יותר מלטפת"...

ואפשר לכתוב לי תכלס.

© 2020 גל צ׳פסקי. 

כל הזכויות על מגוון הטקסטים המוצגים באתר זה שייכות לגל צ'פסקי 2020.