האישה של מרתפי הבירה (המשך 26.4)


ובכן כשאיתן פתח את הדלת והציץ פנימה, וכן לאיתן קוראים איתן. אבל גם קוראים לו אית'ן. בארץ אחרת. או אדי. אדי גם קוראים לו. בעלה של תמר. של ג'יין שלנו. תשע שנים. ובן זוגה כבר יותר מחמש עשרה. אבל אני לא רוצה להתחייב על מספר מדויק. כשהוא, פתח את הדלת, הוא לא חשב מה הוא הולך לפגוש. הוא רק בכנות רצה שוב בחברת אשתו. איתן אוהב את תמר כל כך. הוא מביט בה, ואם היה אדם שמדמיין, הוא היה מדמיין את כל מה שהיא רואה כשהיא מביטה בשמיים בין השעה חמש לשש. את כל יופי היקום בכל גווניו. אבל איתן לא אדם שמדמיין. הוא אדם שאוהב. הוא אדם שאוהב חזק ומחבק חזק. לעיתים חזק מדי. האגודלים שלו, הגבריים למדי, לוחצים מעט על הבשר אותו הוא מחבק, ולעיתים רגע זה הופך את החיבוק למעשה אלים במקום למעשה של אוהבים כנים, כמו שאית'ן באמת.


כשהביט בה מתחת לחופה, הוא חשב לעצמו: אגן עליה מכל דבר שאי פעם יתקרב ויאיים להרוס את אושרה. איתן לא ידע ברגע זה של חשיבה מרגשת, שכל מה שיצטרך לעשות אי פעם, הוא לנסות ולהציל אותה מעצמה, מבלי אפילו שתשים לב, ותוכל להודות לו על כך. אבל מאז, הוא עסוק במלאכה הזו. כשעמד מתחת לחופה, כבר הכיר אותה הרבה מאוד שנים, אמרתי- לא מתחייבת כמה, אבל משהו השתנה בה עם השנים. היא לא אותה הנערה, ולא אותה האישה ולא אותה הישות. מרקמים בה נמסו, ואחרים גובשו ובתוך כל הפלסטלינה הזו, הוא ניסה להרכיב לעצמו איזשהו הסבר למדוע השתנתה כל כך. יכולתי להגיד שניסה לפסל. כי בפלסטלינה מפסלים. אבל איתן לא אחד שמפסל. הוא מרכיב. הכל אצלו דגמים קטנים של מחשבות וחיים. הוא טוב בפאזלים, הוא אוהב לגהץ חולצות. זה מי שהוא. כמובן שדבר זה היה חשוב מאוד לתמר כשהכירו. תמר ראתה בו את הצבע תכלת. היא דמיינה אותו כמו מכנס בהיר ומחויט ואהבה ללבוש את המכנס הזה על גופה ולעטוף עצמה בו. היום, השינויים הפנימיים לפעמים גורמים לה לראות אותו בצבע בז' אבל לא בהכרח כזה קרמי ונעים לעין. יותר אולי חיוור עם קרומי שינה מסביב לפה. זו נשמעת מחשבה דוחה לחשוב על בעלך, ולפעמים כך הרגישה, למרות שרצתה חזק כל כך שלא. אבל לפעמים עדיין היה תכלת טהור. והרכבת שלקחה אותה בין שתי התחנות האלו, סחררה את ראשה עד שלפעמים העדיפה שלא להסתכל עליו כלל ולא לראות בו כלום.


איתן היה מרגיש זאת כמובן. למרות חוסר היכולת שלו לדמיין, הוא כן היה מרכיב את תחושותיו על החיים בצורה די מדויקת לרגשותיהם של אחרים ובעיקר של ג'ין. כרגע השתמשתי דווקא בג'ין כי נכון לשורה זאת כך הייתה בראשי. ראשי לעומת איתן יודע לדמיין דמיונות ומתנתק מהמציאות בצורה די עקבית, אבל למרות כל זאת, אנסה לספר לכם אותה באמינות המרבית ביותר.


למרות שלא חשב הרבה לפני שפתח את הדלת, איתן כן קיווה שהזמן שלקחה לעצמה תמר, יגרום לה לחזור בחיוך אל חיקו. הייתי אומרת שאיתן ציפה, אבל אפילו הוא לא ידע להגדיר כך את תקוותיו של עצמו- כציפיות. זאת אומרת, מולה, שלא כמו מול הרבה אחרים, זכותו לצפות נשכחה מעצמו והוא כל הזמן השתדל להבין. בינינו, איתן ציפה שהזמן הזה שהעניק לה, וכן, הוא הרגיש שהוא זה שהעניק לה אותו, יגרום לה להבין את גודל הזכות, וכך תשוב לשאת איתו את עול החיים מרוממת וטרייה כלחמנייה. במקום כל זה, הוא פתח את הדלת ומצא שם את אמא שלה, כי זה מה שהייתה באותם רגעים, וחווה ממנה חיוך חמוץ שמנסה להישאר לבדו בחדר ממש עוד קצת.


איתן לבש בדיוק טרנינג אפור שעשה לו את התחת החמוד ביקום, ולכן כשהתחרט על שפתח את הדלת, אמר: "לא חשוב, נחכה לך עוד קצת." והסתובב, תמר הרגישה צורך לצעוק לו "איתן", הוא עצר, החזיק את הדלת מאחוריו ושאל: "מה?" כשעיניו שלוליות מלאות ציפיות שהודחקו.


"אני אוהבת אותך."


הוא חייך עמוקות. חיוכו הגיע עד לשכבת הקריסטלים שבאדמה, עשה סיבוב והגיע חזרה אל פניו.


"אני אוהב אותך."


עיניו ננעצו בה בתכלת.


"יותר משאת יכולה לדמיין."


הוא חייך עוד רגע וסגר את הדלת מסופק.


הבנתם את כוונתי? מדוע אני חושבת שתמר היא מכשפה שהגברים היו צריכים לשרוף לו רצו אי פעם חיים של אמת ושל שקט? כי יש ביכולתה להטות את כל המציאות על פיה רק במשפט.


וזה לא שלא הרגישה כך כשאמרה את המילים האלו. אבל איך שהדלת נסגרה, החמוץ הצהוב הזה שהיה בגרון, חזר לשרוף, ורצתה פתאום לרוץ אחריו ולצעוק לו שהיא רוצה לטוס לארץ אחרת ולא לראות את הטוסיק החמוד שלו יותר לעולם. אבל הוא? לא ידע את כל זה. הוא יצא מסופק ומחויך וחזר להרים את ילדיו בהנפת יד שרירית ולרוץ איתם אל תוך המים. משפט אחד גרם לו להישאר אנרגטי עד ארוחת הערב למרות שכבר מהבוקר, הוא מרגיש סחוט. הוא מרגיש שעליו לבנות מחדש את כל כוחותיו בעזרת שינה טובה. היא הייתה הדלק שלו. וזה היה עצוב לה בלב. כי היא ידעה, שהיא גז על ניוטרל. היא ידעה שהיא אוויר בעצם גם לעצמה כבר כמה שנים. אבל לא ידעה זאת באמת. רק ברובד הפנימי העמוק אליו המחשבות המדויקות שלה לא העזו להגיע רבות. הן נעצרו תמיד במחסום שכוח אל כזה או אחר, שביקש הוכחות ודרכונים, ומכיוון שהייתה שוכחת את כל ההוכחות והמסמכים אי שם במעברי הדירה הרבים שהעבירה עצמה, מעולם לא יכלה להוכיח שעליה לעבור דחוף אל העבר השני, שם יש למחשבותיה העמוקות, בית.


היא פסעה איטית ולבנה מהכיסא הגבוה אל המיטה הנמוכה, זרקה עצמה אחורה בתנופה של קץ ונרדמה עד ארוחת הערב. ואיש לא העז להפריע או לצפות.





המשך יבוא...

פוסטים אחרונים

הצג הכול

בום בום בום

"...אני מתרחקת מעצמי. הערב חרקתי שיניים. התגעגעתי לצליל לא ידוע של משהו שיעטוף. התחרה בחזייה השחורה שלי הצליחה לעבוד עלי לרגע שאני אישה..."

רציתי

רציתי את כל זה. רציתי. רציתי כי רציתי.

שני חיים

אולי להיות סופר זה אומר" לחיות שני חיים. להיות אלו שמתחת לכובד הרוח מוצאים עוד רוח. אחת פחות שורקת, יותר מלטפת"...

ואפשר לכתוב לי תכלס.

© 2020 גל צ׳פסקי. 

כל הזכויות על מגוון הטקסטים המוצגים באתר זה שייכות לגל צ'פסקי 2020.