השעות הכחולות באמת

עודכן ב: אפר 14

השעות שבין חושך לאור הן השעות הכחולות באמת. לא כמטאפורה, הן כחולות. אומרים שהשמיים כחולים אבל בעצם הם תכלת או אפור, ואז לקראת ערב, פתאום יש שעה אחת בה ניתן לתפוס אוויר כחול באמת. וזו השעה בה יצאתי מביתי. ועכשיו אני יושבת בבית הקפה אליו יצאתי כדי לכתוב, מול ויטרינת הזכוכית ומסגרתה השחורה והמעוצבת יפה לרגשותיי אני שואלת, מדוע יצאתי לכתוב אם כל מה שיש לי לכתוב הוא על המקום אליו יצאתי כדי לכתוב? פעם היית יושבת כאן בקביעות, מגרדת קצת שקט מהשגרה המתוחה, מותחת קצת רווחים בין אכזבות עצמיות על מטלות שלא ייעשו מעצמן, ושותקת את קיומך ברוגע מדומה. ואני לפעמים הייתי עוברת ומבחינה בך רגע לפני שהיית מבחינה בי, וזכיתי לראות כך לא פעם העתק מדויק של חוט מחשבותייך מסתלסל ונעלם בתוך עשן הסיגריה הטרי. למרות שמחשבותייך נראות לך רקובות לעיתים, הן תמיד נטעו בי זרעים של עניין והייתי מנסה לנחשן. חשבתי פעם על אצבעותייך. חשבת עליהן פעם בעצמך? הן רזות וארוכות, אך נראות של ילד, כל ציפורן קטנה, קטנה, עד שכמעט לא ניתן לקרוא לה ציפורן. מתחשק לי לקרוא להן בשם אחר, שם חום ועבה יותר. שם של אדמה. זהו. עליתי על זה. ידייך נדמות כאילו החזיקו עפר בחייהן. ושוב, לא מטאפורית. באמת החזיקו עפר. ובוץ. החזיקו בבוץ חזק, רגע לפני שנמעך לחלוטין ומתפרק. הצלחת להשאיר אותו בין כותלי כפות ידייך והוא נשאר מבעבע כמו מעין חם ולא גווע לעולם. עד שכמובן זה לא קרה. ולכן כל זה הופך את זה למטאפורה ושם גם הכל גווע ממילא.. מזל שממד הזמן האמתי כנראה לא קיים כמו שחכמים עם זקן מנסים להסביר ואז גם המטאפורה יכולה לא להתקיים וכן גם אני הסתבכתי אז אל תנסי להבין. והנה חלפה לה השעה הכחולה, בעודי שותה קצת קפה היא כהתה עד כדי הפכה שחורה ועכשיו הכל פחות מרטיט ואפילו המושב בו ישבת נראה סתם רטוב מהגשם שחלף ולא מבשר נוכחות נעדרת מלבד עובד בית הקפה שינגב קצת כדי שהגברת הסתמית שעומדת פה ומחפשת מושב תוכל להירגע בו במחשבות מיותרות על שנותיה במשרד הרווחה הנקרא חייה. מה היה הטעם בלצאת לכתוב?

ואפשר לכתוב לי תכלס.

© 2020 גל צ׳פסקי. 

כל הזכויות על מגוון הטקסטים המוצגים באתר זה שייכות לגל צ'פסקי 2020.