זה מה יש

עודכן ב: אפר 3

זה מה יש

באמת. ברצינות.

זה מה יש.

לא כהתנצלות, ואולי גם קצת כן, אבל בעיקר כי זה מה יש. יש לב שרוצה להגיד. ויש ידיים שמעבירות. ויש ראש שאחר כך קורא וחושב: מה זה?

זה מה יש.

כי יש רוח, שאוהבת את הגדולים ביותר, את אלתרמן וגולדברג ועמיחי. איך אפשר כך לשחרר שירה?

שלא נתחיל עם לוין, ועם בקט. ועם הילסום. ועם בובואר. ועם פסואה.

איך אפשר כך בכלל לכתוב?

אבל ביאליק כבר אמר, (נו כמובן, שלא יגיד דבר מה?) שהניצוץ חייב להגיע עד לקוראים, ושאת הבערה יש לשלם. ואני מוסיפה, שאולי, אולי, אולי, (עוד הרבה אולי) לגעת בליבו של אדם כלשהו?

שחרור שירים לדוגמא, זה לא מעשה של אהבה עצמית. לא. כלל וכלל לא. ההיפך! זהו מעשה של הקרבה. כי שירים הם לעולם אינם "טובים" או "לא טובים" הם תמיד יהיו פשוט שירים ואתה תהיה פשוט אדם. אבל, אילו, יש אדם כלשהו, ולו אחד!, שיראה בשיר כלשהו, ולו אחד!, מתוך קובץ השירים הללו, שיר מרפא, הרי זה שווה את כל השנאה שתיווצר באחרים על כך שחצופה שכמותי, שחררתי שירים אלו לאוויר הנקי של כולם. לא כך?

עכשיו שתי מילים על השפה,

לפעמים אני נמוכה מאוד ומפגרת, לפעמים אני גבוהה ומתפלספת. זו אני ואלו דמויותיי. לפעמים אני יכולה לומר דבר מה, משפת היומיום ולעתים צריכה לעטות מעלי את שפת הספרים שקראתי בילדותי. זה מה יש.

הדבר היחיד שחשוב, זו הכנות. והו כן, הייתה כאן כנות. זה מה שמביך לעתים לא? שזו הכנות שלך. שלפעמים יוצאות לך ה"סופרת" ה"משורר", מילים שהן לא שלך. כן. לפעמים המילים שלא שלך- הן שלך. לפעמים אפילו הזיוף הוא הכנות שלך. זה מה שנובע לך מהאצבעות וזה מה שנחדר אל תוך הנייר. זה שלך. לא הטוב, לא האמתי. אתה ערימת שקרים. את. אבל, זה מה שבסופו של דבר נפלא. כי שחרור כל זה, מראה שהעזת לתפוס לך מקום בעולם, ואמרת בגאון: לפעמים אני כך ולפעמים אני אחר- זה מה יש.

נפלא.


אז האם זה מכתב סליחה? לא.

על אף שלרוב בהחלט הייתי רוצה שלא יהיה לי תת מודע ואהיה מודעת לכל דבר ודבר ואעלה עליו לפניכם ואספר לכם עליו, ולא תוכלו לתפוס אותי על טעויותיי - לא כך המצב. אבל אם יש משהו שאני יכולה להיות בטוחה לגביו, זה שלפעמים קשה לי לקחת את המקום הזה בעולם, ולפעמים, לצערי, אני יותר רעה מכולם לגבי עצמי, מה שמוביל אותי לאותה מסקנה בדיוק- עדיף לי לתת לכם את הילדים שלי, מאשר שיישארו איתי. מגיע להם קצת יחס חם.


אז אולי בעצם אתר זה, הוא במקום להתקשר לשירותי הרווחה. מי שלא ראוי לגדל את כתביו, שייתן לאימוץ.

אז קחו,

זה מה יש- דברים שכתבתי עד גיל עשרים ושש.

ממני אליכם בחיוניות אין קץ,

צ'פסקי

נ.ב:

תצפו להרבה שגיאות כתיב נפלאות. טנקס.










פוסטים אחרונים

הצג הכול

בום בום בום

"...אני מתרחקת מעצמי. הערב חרקתי שיניים. התגעגעתי לצליל לא ידוע של משהו שיעטוף. התחרה בחזייה השחורה שלי הצליחה לעבוד עלי לרגע שאני אישה..."

רציתי

רציתי את כל זה. רציתי. רציתי כי רציתי.

שני חיים

אולי להיות סופר זה אומר" לחיות שני חיים. להיות אלו שמתחת לכובד הרוח מוצאים עוד רוח. אחת פחות שורקת, יותר מלטפת"...

ואפשר לכתוב לי תכלס.

© 2020 גל צ׳פסקי. 

כל הזכויות על מגוון הטקסטים המוצגים באתר זה שייכות לגל צ'פסקי 2020.