מוות ורוד

עודכן ב: אפר 10

מונולוג של מחפופות מאת: גל צ'פסקי

אישה נכנסת נסערת לבית הקפה. היא מתיישבת.

אישה: סליחה, סליחה??

מלצר: כן?

אישה: אתה המלצר?

מלצר: כן.

אישה: יופי. אתה מלצר. (ממששת אותו להרגיש שהוא מוחשי) אני צריכה בבקשה קפה.

מלצר: אוקיי... כבר אצלך.

(הוא הולך להכין. היא מנסה תרגיל נשימות) את האישה שהזמינה ממני קפה נכון?

אישה שהזמינה קפה: כן!!! יופי. אתה- מלצר. ואני- אני כרגיל כמו בכל בוקר- אישה שהזמינה קפה.

מלצר: אוקיי... (שותה שלוק ועושה רעש חזק.) טעים לך הקפה?... הכל בסדר?

אישה שצריכה את הקפה: כן... (בהתענגות) טעים. טעים לי הקפה.

מלצר: יופי.

(דופקת צרחה)

מלצר: מה קרה??

אישה: טעים לי הקפה!

מלצר: אני שמח?...

אישה שטעים לה הקפה: אנחנו בבית קפה נכון? אני הזמנתי קפה ואתה המלצר.

מלצר: כן... אני המלצר. כאילו אני יואב- (בא ללחוץ לה יד אך היא מפנה את תשומת ליבה אל עצמה נפשית וגופנית)

(היא פותחת את התיק שלה מוציאה יומן ועט.)

אישה שטעים לה הקפה:

מחשבה מטרידה מכה בי מהרגע שעליתי בבוקר על האוטובוס. (עוצרת. כמו נזכרת במחשבה ומרגיעה בעצמה בכתיבה) עמדתי שם, ואנשים מסביבי החזיקו במוטות המיוזעים והמגעילים מהברזל והשתעלו לי באוזן.

ואני? אני פשוט עמדתי שם, בנחת, עם אוזניות! שמעתי מוסיקה! אני?!?! אני שונאת לנסוע באוטובוסים, כי אני מפחדת שאני הולכת להתפוצץ וגם כי כל מי שמסביבי מגעיל אותי. אבל פתאום הבוקר- לא שנאתי את כולם עד כדי כאב וגם לא פחדתי למות.

אין ספק- זה או שהשתגעתי, או שעברנו לעולם מקביל.

(המלצר מסדר סוכרים לידה. מנסה לסדר אותם לפי צבעים מסודר.)

כי זה לא יכול להיות אני!! כי אני סתם שמעתי מוסיקה והסתכלתי על הנוף, (פה היא קמה אל עבר הדמיון שלה ונשמעת מוסיקה. ומאחורה המלצר מסדר סוכרים מבולבל) והחורף היה יפה פתאום, והמטריות הרטובות של האנשים לא הגעילו אותי. כשאני חושבת על זה... זה כבר תקופה שאני נוסעת באוטובוסים, בלי בעיה, ומתערבבת לי בעולם! גם אני נמרחת בתוך בליל של צורות ואנשים אחרים כמו קיא וזה לא מחריד בעיניי.. מה קורה לי???

(המלצר הולך הלוך חזור עם סלט נראה מבולבל)

אני רגילה שאני מתעקשת לרכב על האופניים שלי, שבקושי נוסעות, לכל מקום, אפילו בגשם כי באוטובוסים לא הצלחתי לברוח מהרעיון שיש... דבר מגעיל ופשוט כזה שנקרא...חיים.

ויותר מזה,

מלצר: סליחה?

אישה שטעים לה הקפה: (אליו) רגע. (חוזרת לעצמה. כאילו- לקהל שהוא עצמה) החיים כל כך חזקים, שאפילו חוץ מהחיים שלי יש עוד חיים!

מלצר: אני פשוט צריך לדעת אם הסלט-

אישה שטעים לה הקפה: (לא מקשיבה לו) הכל סביבי מוקף חיים! אהבות, וצרות, ופחדים ואפילו סקס! הייתה באוטובוס עגלת תינוק זה אומר שיש בעולם גם סקס! זה אומר שיש חיים! ואני? ממתי אני מתמודדת עם המחשבה הזאת?! אני אומרת לכם- או שהשתגעתי או שעברתי לעולם מקביל!

מלצר: אני חייב לדעת אם את הזמנת את הסלט.

אישה שטעים לה הקפה: לא. הנה, יש אישה אחרת שהזמינה סלט...חיים! אתה מבין?? ואני סבבה עם זה! מה יש לי?? אני אומרת לך, או שהשתגעתי או שעברתי לעולם מקביל.

מלצר: אז.. לא שלך הסלט... (מתכוון לצאת)

אישה שטעים לה הקפה: יש לי סחרחורת. אני צריכה להקיא.

מלצר: את רוצה מים?...

אישה שטעים לה הקפה:(המשפט הבא מהר כמובן- להתייחס כג'יבריש) אולי בכל זאת נשאר בתוכי משהו מהכמיהה האינסופית לחיות בחלל מקביל לחלל שקיים עבור כל אלה שאינם מטילים ספק במה שהם רואים לנגד עיניהם?

מלצר: אוקיי... אני אלך ותקראי לי אם חסר לך משהו?

אישה שטעים לה הקפה: כן, תודה. לא חסר לי כלום. (נלחצת יותר) ועכשיו גם לא חסר לי כלום??? פשוט טעים לי הקפה???

(מנסה לשתות מהקפה. הוא נגמר. צורחת.)

מלצר: מה קרה???

אישה שטעים לה הקפה ולא חסר לה כלום: נגמר לי הקפה!!!

מלצר: אוקיי.

אישה שטעים לה הקפה ולא חסר לה כלום: ואני עדיין מרגישה שלא חסר לי כלום!!! למרות שאני אישה שטעים לה הקפה ועכשיו נגמר לי הקפה.

מלצר: אוקיי, לא הבנתי אם את רוצה עוד קפה או שסבבה לך?

אישה שטעים לה הקפה ולא חסר לה כלום: לא. אני רק רוצה להבין מה קורה לי!!! (תופסת לו בחולצה)

מלצר: לא יודע... היה טעים לך הקפה אז אולי בא לך עוד? (מנסה לעזור בכל מחיר כי היא נראית אבודה) או שלא יודע, לא בא לך קפה ודווקא בא לך משהו אחר... אולי... אה, יש לנו אחלה חליטות ו...מה יש לי עוד להציע... אה, עוגיית טחינה הום מייד כזה ממש טעימות. מכינים פה. זה קליל כזה. קפה ועוגיית טחינה זה אחלה בזמן שאת כותבת וזה..

(היא פתאום עוצרת בחדות)

אישה שטעים לה הקפה ולא חסר לה כלום: מה אמרת??

מלצר: עוגיית טחינה.

אישה שטעים לה הקפה ולא חסר לה כלום: אחרי.

מלצר: הום מייד?

אישה שטעים לה הקפה ולא חסר לה כלום: אחרי זה

מלצר: זה נחמד בזמן שאת כותבת ו-

אישה שטעים לה הקפה ולא חסר לה כלום: אני כותבת?

מלצר: מה? כן, לא? יש לך- עיפרון ומחברת-

אישה שטעים לה הקפה ולא חסר לה כלום: אני אישה שכותבת בעיניך.

מלצר: כן.

אישה שכותבת: אני כותבת! אני לא שמתי לב, שכל התקופה הזאת- אני כותבת! כל התקופה הזאת שאני פתאום מרגישה שהחיים עצמם הם הפנימיות שלי! ושאני בתוך מסע מרתק של התפתחות והתמודדות- ובא לי לקום בכל יום ולהכיר בתוכי עוד חלק, ולפתח עוד מחשבה, ולהסיק עוד מסקנה כי אז-

אני אוכל... לכתוב על זה! אני לא השתגעתי, אני עברתי לעולם מקביל- עולם הכתיבה! (דפים עפים באוויר)

מלצר: אז לא הבנתי אם בא לך את עוגיית הטחינה?

אישה שכותבת: למה לי לאכול את עוגיית הטחינה אם אני יכולה לכתוב שאכלתי את עוגיית הטחינה?

מלצר: כי- מה?

אישה שכותבת: אני אכתוב ספר על עוגיות טחינה שלא אכלתי! כן! אמאלה- כן! אני אהיה אישה שכותבת ספר! יו! "עוגיות הטחינה שמעולם לא אכלתי"! כן! אני אקום כל בוקר, אבוא לבית הקפה, אתה תציע לי עוגיית טחינה- אני אגיד לך לא- ואז- אני אכתוב על זה! וואו! אני פתאום מצפה ממש לחיים האלה! כאילו אני פתאום ממש מצפה לכתיבה על החיים האלה! לא לחיים האלה! אני לא צריכה את החיים האלה! אני צריכה לכתוב על החיים האלה! בחיים- עוגיית הטחינה בטח גוש של חול דביק. אבל בכתיבה? "עוגיית הטחינה, שחיכתה לי בצנצנת זכוכית דקה על קצה דלפק העץ, נראתה כקסם במנות קטנות של חול, אך מעולם לא הוגשה לי ע"י המלצר כפוף הגב וורוד הלחיים, שהניח על השולחן את הקפה הדלוח בחוסר ביטחון מפליא".

מלצר: אמרת שהקפה היה לך טעים.

אישה שכותבת: הוא היה לי טעים. כי ידעתי שאכתוב עליו שהוא דלוח. אתה מבין?? דלוח- זה לא מגעיל. דלוח זה יפה!!! הכל בעולם שלי מעכשיו-יפה!!! (היא מתחילה לרוץ ולדלג ולזרוק נצנצים לחלל האוויר. אני אומרת אפילו מוסיקה של אשכבה.)

לא להאמין, שהתחלתי את היום הזה בחרדה, ועכשיו- אין שום דבר שיכול להפחיד אותי! מה שלא יבוא בחיים האלה- יהיה יפה! אפילו- אפילו- המוות שלי יהיה יפה!!!

מלצר יש לי בחילה. בא לי להקיא.

אישה שסופרת מה קרה??

מלצר אמרת מוות. אני לא מסוגל לשמוע את המילה הזאת. תביאי מים.

אישה שסופרת למה? המוות הוא- רומנטי! כן. כל הסופרים כתבו על המוות! הוא סקסי.

מלצר אולי לכתוב על המוות זה סקסי, אבל המוות עצמו? אין בו כתיבה. אין בו עט. אין בו נייר. אין בו כלום. הוא שחור. הוא שחור. ושוכבים בו. רק שוכבים. והוא שחור!

אישה שסופרת ורדרדי, מי החליט שהוא שחור? איפה קראנו שהוא שחור? מי כתב שהוא שחור? אני כותבת שהוא ורוד! אוקיי?? יו. תדמיין לך. כולם יאכלו את הלב שלהם! שהם יגלו את זה! שהמוות ורוד! שהם הקדישו חיים שלמים לנסות להיאחז בחיים ולפחד מהמוות השחור! הם פחדו ממוות שחור, דיברו על מוות שחור, בכו מוות שחור, והקיאו מוות שחור, ורצחו מוות שחור, ונקמו מוות שחור, וחלמו מוות שחור, וחיו מוות שחור ובסוף- הוא הכי פאקינג ורוד! ולא שוכבים בו. בורוד. לא. לא. לא. אלא- כותבים!


(דפים עפים באויר ונצנצים והיא חוזרת לרקוד במעגלים. מוסיקה.)

כותבים במוות הורוד על המוות הורוד!

כן!

כותבים!

כותבים!

כותבים!

(המלצר נכנס מרקד)

(תאורה הופכת ורודה. חושך. סוף.)



בוים במקור ע"י נמרוד דנישמן

פוסטים אחרונים

הצג הכול

תחזירי לי

"אז יהיה כאב, ותהיה התמודדות, ותהיה קצת הצלחה, ויהיה קצת כישלון. ויהיה קצת דאורדורנט." "מה?" "יהיה חיים" "עדיין מוזר לי למה דווקא דאורדורנט"

החיים

הבת הקטנה מביטה במפיות השולחן. הבת הקטנה מפסיקה לאכול. הבת הקטנה צורחת לפתע...

הכל בסדר

"הבנתי שאני הכל, אבל אני עדיין קצת יותר מתה מפחד מאשר יכולה."

ואפשר לכתוב לי תכלס.

© 2020 גל צ׳פסקי. 

כל הזכויות על מגוון הטקסטים המוצגים באתר זה שייכות לגל צ'פסקי 2020.