מכתב אהבה למוות

עודכן ב: אפר 10

פעם שחיתי בקביעות בחרדות ים המוות. רצתי בכל יערי ושדותיי עד שהגעתי אל קצה צוקי וצעקתי אי שם לעזרה מהברקים והרעמים הגדולים ממני. איך? איך זה יכול להיות? שאלתי את ענקי הטבע. יום אחד לא אהיה ומה?

ואיש לא ענה לי מעולם.

לא איש. לא אל. לא הרוח.

זה כאב לי בדמי בתמימות מכעיסה, כאילו הייתה זו הפעם הראשונה. קיוויתי שמחשבותיי על המוות מרחפות ואופפות את האלים בלילותיהם מלאי העננים ומדירות שינה מעיניהם. וכמובן, שלא כך העניין. הרי, עשו לי זאת, ולכל השאר, מסיבה. כמובן שזו בחירה לחשוב כך, אך לפעמים צריך לבחור במה שאין ברירה אלא לבחור. וכך הבנתי שעלי לענות לעצמי.

החלטתי להתאהב לי בעצמותיו של המוות כאילו היה עצמות אישה יפיפייה אשר אהבתי.

פתחתי ספרים ומחברות. המצאתי לעצמי כתבי חרטומים שחרטתי בליבי ובגופי כאילו נכתבו מזמן ופירושם: "אל נא ילדה. אל תהיי במתח. המוות הוא הדרך היפה ביותר, לא לפגוש בנצח".

ופתאום, הרגשתי לי ברת מזל. על חיי החד פעמיים. ובכל פעם שדמיינתי את עצמי חיה ללא סוף, עלתה בי בחילה כאילו מישהו סיפר לי שאני הולכת למות יום אחד.

וכך אני הולכת לי מאז, מאושרת במותי הקרב ובא.

עכשיו תגידי לי את,

אם הצלחתי להתאהב בגבול השפל ביותר של האנושות כולה, לא אצליח להתאהב בגבולותייך?

ואפשר לכתוב לי תכלס.

© 2020 גל צ׳פסקי. 

כל הזכויות על מגוון הטקסטים המוצגים באתר זה שייכות לגל צ'פסקי 2020.