רציתי


כשעיניי נפגשו בה, הייתה כמו בודקת איפה אני, אם בליבה, בגופה או באף אחד מהם. ולא הבנתי מה רצתה למצוא, אבל ידעתי מה אני. אני רציתי. רציתי לשקוע אל תוך נחמה חמה ומלאה של מבט רך שכמעט ואי אפשר לתפוס. ורציתי שתתפשט. רציתי לראות עד כמה היא אישה. רציתי אותה אישה. רציתי אותה חם. ועצמות. ואצבעות של פסנתרנית. רציתי אותה קול שנמוך מים המלח. רציתי אותה חזה ורציתי אותה צוואר. ורציתי אותה כפתורים ורציתי אותה חזייה מבצבצת ורציתי. והייתי בין כפלי שרווליה ובנעליה האוספות אותה חזרה אל מקומה מן האדמה. ורציתי. רציתי אותה נשימות. דקות אל השמיים ורחבות אל הנצח. רציתי אותה ידיים פרושות ורציתי אותה שרירים עדינים. רציתי אותה גב. רציתי אותה עורף. עורף חם ומסתתר. רציתי שפתיים לעורף. רציתי אותה חיבוק מתחבא מאחור. רציתי אותה עיניים נעצמות לאט וראש נשלח אחורה כמענק, אלי. רציתי את כל זה. רציתי. רציתי כי רציתי.

ורציתי.

ורציתי

ורצי

ור

ו

פוסטים אחרונים

הצג הכול

בום בום בום

"...אני מתרחקת מעצמי. הערב חרקתי שיניים. התגעגעתי לצליל לא ידוע של משהו שיעטוף. התחרה בחזייה השחורה שלי הצליחה לעבוד עלי לרגע שאני אישה..."

שני חיים

אולי להיות סופר זה אומר" לחיות שני חיים. להיות אלו שמתחת לכובד הרוח מוצאים עוד רוח. אחת פחות שורקת, יותר מלטפת"...

האישה של מרתפי הבירה (המשך 19.5)

"לתמר היה מנהג מפותח לשים ידיה על כל דבר שניצב בדרכה. כל דבר שיכול להזכיר שכן, אם יש מרקמים שונים לדברים, הרי שיש משהו בעולם."

ואפשר לכתוב לי תכלס.

© 2020 גל צ׳פסקי. 

כל הזכויות על מגוון הטקסטים המוצגים באתר זה שייכות לגל צ'פסקי 2020.