שכחתי את המגבת

עודכן ב: אפר 10

זיכרונות ילדות שהופכים לפחדים מאת: גל צ'פסקי

וילון. מאחוריו צללית איש המתקלח. האיש סוגר את זרם המים החמים, פותח בזריזות את הוילון ושולח בבטחה ידו אל השרפרף. ידו מתחילה לחפש בבהלה דבר מה. ידו עוצרת.

שקט.

איש: אמא!

שקט.

איש: אמא! אמא!

שקט.

איש: אמא! שכחתי את המגבת! תוכלי להביא לי??

שקט.

איש: אני יודע! שוב שכחתי! אבל בבקשה, קר לי אמא! שכחתי את המגבת וקר לי, אמא! מהר! קר לי! בבקשה! הביאי לי את המגבת! אמא! אמא! אמא! אמ-

הדלת נפתחת בקול תרועה. אמא נכנסת ברוגז ונותנת לו את המגבת. פניה לבנים.

שקט.

בן: סליחה. ששכחתי שוב.

האמא יורקת אדמה מפיה.

אמא: מה אמרתי לך? מה אמרתי לך כל השנים? שיום אחד אני לא אהיה כאן כדי להביא לך את המגבת כשתשכח! אמרתי, או לא אמרתי??

האמא מכסה אותו במגבת.

בן: סליחה, אמא. אבל היה לי קר.

אמא: ולי? לא קר שם למטה?

בן: סליחה. הפרעתי לך במשהו חשוב?

אמא: בוודאי. חשוב. חשוב מאוד. מוות הוא תפקיד חשוב מאוד. יש לדבוק בו. להתרכז. מה גם שלבוא לכאן זה מסע לא פשוט, כשאברי חלקם כבר נאכלו.

בן: סליחה, אמא. יכולת לא לבוא. לא הייתי כועס. הרי, יש לך תירוץ די טוב.

אמא: תירוץ? אין שום תירוץ. בני קורא לי, שלא אגיע? בני שלי, השובב הקטן, שוב שכח את המגבת. שאני לא אגיע? הרי כל השנים אמרתי לו שיום אחד אני לא אהיה כאן כדי להביא לו את המגבת כשישכח. אמרתי, או לא אמרתי??

בן: אמרת, סליחה אמא.

שקט.

בן: איך שחררו אותך?

אמא: מה זאת אומרת? הגשתי בקשה מיוחדת. אמרתי להם שבני, בני הקטן שכח את המגבת. והוא עומד שם וקר לו. קר לו מאוד.

בן: והם הסכימו, ככה? פשוט? אנושיים שם למטה.

אמא: מה פתאום. הם אמרו לי: "היית צריכה להזהיר אותו! שיום אחד- את לא תהיי כאן כדי להביא לו את המגבת כשישכח! עכשיו- מאוחר מדי." לך תסביר להם שאמרתי לך אלף פעמים-

בן: אמרת.

אמא: אמרתי, או לא אמרתי?

בן: אמרת אמא, אמרת. אז מה עשית?

אמא: הם ביקשו טיעון קצת יותר צודק. הרי בכל זאת, זה תקדים. אף אחד עוד לא חזר משם, אתה יודע.

בן: נו.. אז מה אמרת?

אמא: מה זאת אומרת?! אמרתי שאני אמא. והבן שלי, שכח את המגבת. וקר לו. הבן שלי, הקטן והשובב, יתקרר ויצטנן אם לא אבוא. הוא עומד לו שם עירום וקר לו. והוא הבן שלי, ואני, אני אמא!

בן: וכך נתנו?

אמא: מה פתאום נתנו. אני ברחתי.

בן: ברחת?! למה ברחת?!

אמא: מה זאת אומרת למה?! הבן שלי, למרות שאמרתי לו אלף פעמים- שכח את המגבת כשנכנס למקלחת. וקר לו!

בן: אמא... את משהו מיוחד. ולא יכולים לעשות לך בעיות כשתחזרי?

אמא: מה יעשו? יהרגו אותי? (צוחקת) אולי ישימו אותי בבידוד. אבל אני רגילה...

בן: הסתבכת בגללי, אמא. בגלל שלא הקשבתי בקולך. איך תחזרי עכשיו?!

אמא: ברגל...שעוד לא אכלו לי.

בן: אולי תישארי?

אמא: אני לא יכולה. הבטחתי לתולעים שאחזור עד ארוחת הערב. ואצל אמא-

בן: הבטחה זו הבטחה...

אמא: נכון. אז אני מזהירה אותך. כשיסיימו לאכול, לא יהיה מי שיבוא להביא לך את המגבת כשתשכח! תזכור מה שאני אומרת לך! שאחר כך לא תגיד, שלא אמרתי!

בן: אזכור. מבטיח שאזכור. מצטער שסיבכתי אותך ככה אמא. אם רק הייתי מקשיב...

אמא: שטויות. אני אגיד להם. אגיד להם שהבן שלי שכח את המגבת והיה לו קר. הוא הבן שלי. ואני אמא שלו. עם כל הכבוד, מוות זה תפקיד חשוב, אבל אמא יותר. אני הייתי מוכרחה לבוא! הם יבינו. כי עם אמא-

בן: לא מתווכחים...

אמא: נכון. (נותנת לו נשיקה) טוב, אני חייבת ללכת. רגלי מתפוררת מרגע לרגע. ואני זקוקה לה כדי לחזור. אין לי כוחות לזחול עד לשם על הגחון. אני הולכת.

בן: עוד לא אמא, אולי-

אמא: אל תתווכח! שוב הוא מתווכח... ותלבש פיג'מה חמה היום! שלא תתקרר! יהיה קר הלילה.

בן: אמא...

אמא: מה? מה כבר ביקשתי? שתתחתן? לא. רק שתלבש משהו חם. אה ותתכסה בשמיכה!

(מתחילה ללכת החוצה)

בן: ואת? במה תתכסי הלילה, אמא?

אמא: אל תדאג לאמא שלך. היא תהיה מכוסה טוב טוב באדמה.

יוצאת.

איש: לא אשכח יותר את המגבת אמא! את תראי! את תהיי גאה בי! אני מבטיח לך! בנך הקטן לא ישכח יותר את המגבת! ואת, את תהיי אמא גאה!

האיש מסיים להתנגב. מרוצה מעצמו. שולח ידו אל השרפרף בבטחה. ידו מתחילה לחפש בבהלה דבר מה. ידו נעצרת.

שקט.

איש: אמא!

שקט.

איש: אמא!

שקט.

איש: שכחתי את הפיג'מה!

שקט.

איש: אמא! שכחתי את הפיג'מה! ויהיה קר הלילה! אמא! אמא! אני באמבטיה ושכחתי את הפיג'מה וקר לי! אסור שאצטנן! אמא! אמא!!!!

שקט.

איש: קר לי. אני עומד במקלחת וקר לי

מתיישב עירום באמבטיה.

שקט.

היא תבוא.

שקט.

היא מוכרחה לבוא.

שקט.

שקט.

שקט.

שקט.

שקט.

שקט.

שקט.

שקט.

שקט.



בוים במקור ע"י רום רזניק

פוסטים אחרונים

הצג הכול

תחזירי לי

"אז יהיה כאב, ותהיה התמודדות, ותהיה קצת הצלחה, ויהיה קצת כישלון. ויהיה קצת דאורדורנט." "מה?" "יהיה חיים" "עדיין מוזר לי למה דווקא דאורדורנט"

מוות ורוד

מי החליט שהוא שחור? איפה קראנו שהוא שחור? מי כתב שהוא שחור? אני כותבת שהוא ורוד! אוקיי??

החיים

הבת הקטנה מביטה במפיות השולחן. הבת הקטנה מפסיקה לאכול. הבת הקטנה צורחת לפתע...

ואפשר לכתוב לי תכלס.

© 2020 גל צ׳פסקי. 

כל הזכויות על מגוון הטקסטים המוצגים באתר זה שייכות לגל צ'פסקי 2020.