שני חיים


אולי להיות סופר זה אומר לחיות שני חיים. להיות אלו שמתחת לכובד הרוח מוצאים עוד רוח. אחת פחות שורקת, יותר מלטפת, יותר שנכנסת בתוך מפתח הלב ויוצאת דרך השיער הארוך קצר. ואין לה קול. חוץ מקולו שלו. קולו של הסופר. או שאולי כל זה הוא להיות אני? אני זה לא סופר. אני הוא אני. אני היא אני. וככה אני פוגשת את המילים שקוראת. ככה אני פוגשת את המילים שכותבת. אני מחכה להן על כורסה בצבע בז' עם תה בכוס שקופה שמעלה אדים ולעולם לא מתקררת ומבקשת מהן לאכול איתי את העוגיות שאני לא מוכנה לחלוק עם אף אחד אחר. אני מחבקת אותן חזק אבל לא חזק מדי כדי שיהיה להן את המרווח של עצמן. אני רוקדת איתן סלואו קטן בסלון הבית כשידינו שלובות זו בזו והלחי כמעט שנוגעת ולוחשת להן שטוב שבאו ובאותו רגע בדיוק הן שולחות אותי לסיבוב רחוק על זרוען כי לחישה זו הייתה אינטימית להן מדי ומה מאפשר קרבה וריחוק טוב יותר מריקוד? ולאחר זמן מה, כמה כוסות יין וכמה שיחות על החיים אני רואה שהן נרדמו על הספה, ואף על פי שהייתי אולי מעדיפה בכל יום אחר להירדם לבד, הלילה אני יודעת שאין לחיוכי אלא לחייך אליהן במתיקות, ולכסות אותן בשמיכה ולהודות שנותרו חמות ומתוקות על ספת ביתי הצהובה. אבל למחרת? מה עם למחרת? כשכולם יביטו בי בעבודה במבט ממזרי ויבחנו אודם לחיי וינסו להרים שמיכת הרוח המלטפת ולשרוק באוזניי שאני נראית מחוסלת עייפות אך מרוצה וישאלו אותי: "נו, מי המאושרת?..." איך אז, בחיי הרוח, ובחיי כל הברושים, אוכל לענות להם, שהמילים?

פוסטים אחרונים

הצג הכול

בום בום בום

"...אני מתרחקת מעצמי. הערב חרקתי שיניים. התגעגעתי לצליל לא ידוע של משהו שיעטוף. התחרה בחזייה השחורה שלי הצליחה לעבוד עלי לרגע שאני אישה..."

רציתי

רציתי את כל זה. רציתי. רציתי כי רציתי.

האישה של מרתפי הבירה (המשך 19.5)

"לתמר היה מנהג מפותח לשים ידיה על כל דבר שניצב בדרכה. כל דבר שיכול להזכיר שכן, אם יש מרקמים שונים לדברים, הרי שיש משהו בעולם."

ואפשר לכתוב לי תכלס.

© 2020 גל צ׳פסקי. 

כל הזכויות על מגוון הטקסטים המוצגים באתר זה שייכות לגל צ'פסקי 2020.