שריפה אחות שריפה

ואז עברתי שם וראיתי את העשן של השריפה ואת האורות האדומים של האמבולנסים ואת הלילה קורא להם לרוץ לרחוב להתחבק עם הפנסים ולהציל את החיים ואני עצרתי עם האופניים ושמחתי שיש משהו גדול בלילה הזה. תמיד יש משהו מרגש בקבוצת אנשים גדולה שעומדת ברחוב בלילה. כי הלילה לא נועד לקבוצות גדולות של אנשים. או לאנשים בכלל. ויש התרגשות שלא נגמרת באירוע שכזה. כמו שההורים שלי היו מעירים אותי באמצע הלילה כדי לנסוע לשדה התעופה, וכל הדרך במונית הייתי מתרגשת כאילו דבר מה חדש נולד מעצם כך שחמישה אנשים ערים ביחד בלילה ומכוונים את ציפיותיהם אל כביש שרובו לא נגלה לעיניהם. הבטן הייתה מגרדת לי בנועם למרות שהמזוודה הייתה מציקה לי בתחת מכיוון שתמיד היו תוקעים את המזוודה עלי כי אני הקטנה והקומפקטית שיכולה לשאת אותה.


ועכשיו אני מרגישה שהלילה הזה מקים בי רעידת אדמה ואני מבקשת את סליחתי העמוקה מהאדם שנשרף לו הבית ואולי גם החיים ובזכותו אני מתרגשת הלילה ובא לי לבכות מרוב התרחבות ורידים וראש ולב וחיים.


והעשן עולה אל הירח. ואני מסתלסלת אל על. רגליי נשמטות מהקרקע. כדור פורח של טעויות. עינייך קראו לי בלילה ההוא כאילו הן יודעות שאינני. לאן את ריחפת בלילה ההוא? לרגע חשבתי שאלי. אך הכדור-פורח ידע לעבור מעל הבלוק האפור והמלא ברעל רגשות טרי ולא לנחות בחצר ביתך כי אין איש. כנראה שהיה חכם ממני בלילה ההוא. איך אפשר לנעול את ליבי בלילה? החושך והאורות הכתומים הקטנים אומרים לו: גש. הוא מתבלבל. המדרכות מקיאות את סוליות הנעליים מעצמן ואני מקיאה בשירותים. חתיכות אחרונות שלך על דפנות בית השימוש והבטן שלי ריקה ממשיכה לנסות להקיא עצמה החוצה. ידיי אוחזות בניאגרה וראשי מוטח על הצינור שאיש לא שם לב אליו אבל הוא מחבר בין שני החלקים החשובים ביותר בחיינו. זה ששוטף וזה ששואב. והצינורות שאמורים להנשים אותי מתנפחים מבפנים. נוטים להתפוצץ. אני נכנסת למקלחת כמו שאני. אני פותחת את הברז על בגדיי החדשים והיפים שקניתי כי חשבתי שאולי...

ואפשר לכתוב לי תכלס.

© 2020 גל צ׳פסקי. 

כל הזכויות על מגוון הטקסטים המוצגים באתר זה שייכות לגל צ'פסקי 2020.