תחזירי לי

עתיד מחופש למילים מאת גל צ'פסקי


אישהענוגה יוצאת בארגון מדלת ביתה. על זרועה תיק שאליו היא מכניסה את המפתחות אחרי שנועלת, ומחטטת בו מעט כדי לבדוק שהכל אצלה, מרוכזת בפעולותיה. עליה- צעיף. מעיל. משקפיים. היא יפה ומאורגנת יפה עוד יותר. היא עסוקה בלנעול את דלת הבית אז איננה מבחינה בילדהאישה שעומדת ומביטה בה ארוכות. נועצת עיניים ממש.

ילדהאישה אף היא מתוקתקת במראה שלה, אולי אפילו יותר מאישהענוגה. היא נועלת זוג מגפיים יפות, שיערה אסוף ומעילה מספר סיפור של יופי מסודר.

אישהענוגה מסיימת לארגן את יציאתה ונעילת הדלת, ומרימה ראשה. מבטה נוחת ישר על ילדהאישה. שתיקה. הן מביטות זו בזו. אישהענוגה מחייכת מאוד.


אישהענוגה: (בהתרגשות כמעט שוממת) היי... מה את עושה פה? מה שלומך?


ילדהאישה לא מחייכת. לא נותנת שזה יגע בה. היא מרימה יד עם אקדח מבלי להזיז מבטה מאישהענוגה ומכוונת אותו אליה. אישהענוגה נבהלת כל כך. כמו שהייתם נבהלים אם משום מקום מישהו יקר לכם היה מחכה לכם מחוץ לביתכם עם אקדח.


אישהענוגה: מה את עושה?? מה זה??

אין תגובה. רק נחישות מצד ילדהאישה.

אישהענוגה: תורידי את זה.

ילדהאישה: תחזירי לי אותו.

אישהענוגה: מה?? על מה את מדברת?? תורידי את האקדח. הוא אמיתי??

ילדהאישה: מה נראה לך? אני לא עושה הצגות יותר.

אישהענוגה: אז תורידי אותו!!!

ילדהאישה: קודם תחזירי לי אותו. אני יודעת שהוא אצלך.

אישהענוגה: מי??

ילדהאישה: הספר שלי. את לקחת אותו. תחזירי.

אישהענוגה: השאלת לי ספר?

ילדהאישה: (בכעס מתפרץ) אל תשחקי איתי!!!

אישהענוגה: אני לא! תיזהרי! הוא טעון?? (אין תגובה. רק נחישות) אני לא משחקת, אוקי? אני באמת מקשיבה לך אני פשוט לא זוכרת! לא התראינו שנים! פעם לקחתי לך ספר ולא החזרתי??

ילדהאישה: זה בדיוק מה שאת עשית.

אישהענוגה: אוקיי, אז בואי נחשוב, היה אחד שקנית לי-

ילדהאישה: לא זה, אל תהיי מטומטמת. אני לא נותנת מתנות ואז מבקשת אותן בחזרה אוקי? אני לא בנאדם כזה. (עם האקדח ביד)

אישהענוגה: כן.

ילדהאישה: מה כן?? תחזירי לי!

אישהענוגה: על איזה ספר את מדברת?? ולמה צריך את האקדח הזה?? התחלקת על המוח??

ילדהאישה: הלוואי. אז אולי עוד היה לי אותו.

אישהענוגה: את מי?

ילדהאישה: את הספר שלי!

אישהענוגה: שלך? איזה ספר שלך?

ילדהאישה: בדיוק. (פאוזה) אין כזה. כי את לקחת אותו ממני. עכשיו תחזירי.

ילדהאישה מתקרבת עם האקדח לאישהענוגה.

ילדה אישה: שלא תעזי לזוז. תביאי את התיק.

אישהענוגה: אני מבקשת ממך שתסבירי לי מה קורה פה-

ילדהאישה: תביאי את הפאקינג תיק!!! (מפשפשת לה בתיק בהיסטריה תוך כדי שמכוונת אליה את האקדח) איפה את מחביאה אותו??

אישהענוגה: את מתכוונת לספר שאת כתבת?

ילדהאישה: אני מתכוונת לזה שרציתי לכתוב! אבל את הרסת הכל! איפה הוא? לקחת אותו ממני, הוא חייב להיות איפה שהוא אצלך. תפתחי את הבית.

אישהענוגה: אם לא כתבת אותו, לא יעזור לך לחפש אותו אצלי הוא לא קיים.

ילדהאישה: לא, אני השארתי אותו איפה שהוא פה. הוא איפה שהוא אצלך! תפתחי את הבית או שנשבעת לך שאני יורה!

אישהענוגה: את מרגישה שלא כתבת ספר בגללי?

ילדהאישה: השארתי אותו איפשהו פה, אני יודעת.

אישהענוגה: את רוצה לספר לי למה את חושבת ככה?

ילדהאישה: לא, לא, לא. את לא תעשי את זה גם עכשיו.

אישהענוגה עושה צעד כדי להתקרב לילדהאישה.

ילדהאישה: צעד אחד- ואני מפוצצת לך את המוח. שלא תעזי להתקרב אלי. זה עבד לך פעם אחת, זה לא יעבוד לך יותר.

אישהענוגה: אני לא הולכת לעשות לך כלום, אני רק רוצה לדבר, אבל לא טוב שיש לך במצבך אקדח ביד, אוקי? אז-

ילדהאישה: במצבי??? המצב שלי מעולה!!! זו בדיוק הבעיה!!!

אישהענוגה: אוקי, אני רוצה להקשיב לבעיה שלך-

ילדהאישה: לא! זה לא יעבוד עלי הפעם!!! הקול הרך הזה. השטני הזה. את הרסת אותי איתו.

(בוכה ורועדת עם האקדח. אישהענוגה כל הזמן מנסה להגן על עצמה כשידיה שלוחות קדימה, מתה מפחד מהמצב)

אישהענוגה: אני רק מבקשת בבקשה, שתורידי את האקדח. זה באמת מפחיד אותי. ואז נדבר על הכל. את תספרי לי למה את חושבת שבגללי לא כתבת את הספר שלך ואני מבטיחה-

ילדהאישה: אני לא רוצה לדבר איתך.

אישהענוגה: אוקי, אז למה באת? את רוצה להרוג אותי? (בקול טיפולי, כאילו מבין)

ילדהאישה: לא. אני גם לא רוצה להרוג אותך. אני רק רוצה שתחזירי לי אותו. תביאי.

אישהענוגה: הוא לא אצלי. אבל אולי נוכל להבין ביחד לאן הוא נעלם, אם תסכימי להוריד את האקדח ולדבר!

ילדהאישה: מה זה יעזור לי לדבר?? את יכולה להחזיר לי את החיים שהיו לי פעם?? לפני שבאתי אלייך? לפני שסידרת אותי?? הייתי אולי משוגעת על כל הראש אז, אבל לפחות כל מה שיכלתי לעשות עם זה היה להקיא את זה על הדף, ולדמיין איך יום אחד כל החרא הזה יהיה ספר! אבל אז באתי אליך ואת התחלת להקשיב לי! ויכולתי פשוט לבוא ולדבר איתך, עד שהכל פשוט... נכון שסבלתי, והייתי לבד והייתי פסיכית! אבל יכולתי להיות סופרת! עכשיו אני סתם-

אישהענוגה: סתם מה?

ילדהאישה: לא! אל תשאלי אותי שאלות! אמרתי לך, אני לא רוצה טיפול. אני רוצה שתחזירי לי את הספר שלי, ואין לי זמן כי אני עוד מעט צריכה ללכת לקחת את ליה מהגן, שלא תחכה לי.

אישהענוגה: ליה זו הבת שלך? יש לך בת? (קורנת מאושר)

ילדהאישה: יש לי בת. יש לי אישה. יש לי בית. הכל יש לי.

אישהענוגה: זה מדהים.

ילדהאישה: זה בסדר.

אישהענוגה: את לא אוהבת להיות אמא?

ילדהאישה: אני דווקא אוהבת. רוב הזמן. היית מאמינה? שאני אהיה אמא?

אישהענוגה: כן. לא היה לי ספק שתהיי אמא מדהימה, אם תרצי להיות אמא.

ילדהאישה: מי האמין שאני שארצה ? כל מה שרציתי זה אמא בעצמי. (רגע) לא! לא! לא! הנה, לא! את שוב עושה את זה!

אישהענוגה: אני פשוט מתרגשת מהחדשות האלה שאת מספרת לי! אני לא ראיתי אותך שנים! זה נשמע שטוב לך!

ילדהאישה: אל תראי מרוצה מעצמך! לא הצלת אותי! הצלת את החיים שלי, אבל לא אותי! אותי את הרסת! בסדר לי! אני קמה בבוקר, בדרך כלל אני בטוב. אם יש קושי, אני אומרת לעצמי שהוא יעבור. אני מחייכת לפעמים, לפעמים אני עצובה. הכל מתקבל. הכל פשוט- קורה. הכל בסדר! איזה חיים נוראיים! את מבינה? (כל השיחה היא מדברת בתנועות ידיים והאקדח זז איתן לכל מקום)

אישהענוגה: אני מבינה, את רק מנפנפת באקדח וזה מפחיד אותי למוות.

ילדהאישה: אני צריכה שתהרסי לי אותם בחזרה.

אישהענוגה: אני-

ילדהאישה: אני לא מכירה את עצמי. הפכתי להיות בנאדם משעמם. (בוכה קצת) אני צריכה שתחבקי אותי.

אישהענוגה: את יודעת שאני לא מחבקת מטופלים, או בכלל מגע פיזי-

ילדהאישה: (מכוונת לה את האקדח לרקה) את חושבת שאני משחקת איתך??? פאקינג תחבקי אותי או שהמוח שלך כאן עף בחתיכות!!!

(אישהענוגה עושה צעד ומחבקת אותה. תוך כדי החיבוק ילדהאישה מבינה מה צריך לקרות)

ילדהאישה: הוא איפה שהוא כאן, הספר. אני יודעת. הוא איפה שהוא כאן. נעים לך לחבק אותי?

אישהענוגה: את מכריחה אותי לחבק אותך.

ילדהאישה: וזה נעים?

אישהענוגה: לא, זה הכרח.

ילדהאישה: אבל רצית פעם לחבק אותי?

אישהענוגה: זה לא רלוונטי-

ילדהאישה: בטוח רצית פעם לחבק אותי. אבל לא עשית את זה. אני חיפשתי מישהו לדבר איתו. ואת הראשונה שבאמת ראית אותי. זה גרם לי להתאהב בך. אבל את שמרת עלי. ודאגת לי. הראית לי שאנשים לא חייבים לנצל אותי. הוכחת לי שאפשר לסמוך עלייך.

אישהענוגה: נכון.

ילדהאישה: אבל בעצם כל השנים, רצית ממני יותר.

אישהענוגה: מה?

ילדהאישה: ועכשיו יש לך הזדמנות.

אישהענוגה: אני אף פעם לא רציתי-

ילדהאישה: ואני... אני בסה"כ רציתי אמא. אבל את לקחת את האהבה הזאת, ופירשת אותה אחרת. הבן אדם היחיד שכל השנים, אני סמכתי עליו ונתן לי להאמין באנשים שוב, בגד בי וניצל אותי, איך אני אשאר נורמלית ככה?? אני כל כך פגועה וכל כך לא מתפקדת שאני לא הולכת לאסוף את ליה מהגן, ואני לא הולכת לעבודה ואני לא עושה כלום אני רק יושבת וכותבת את הספר שלי!

מתיישבת על הרצפה מוציאה מהתיק דף ועט. לא מצליחה לכתוב.

ילדהאישה: למה אני לא מצליחה לכתוב?? איפה הפאקינג ספר שלי!!! (רעיון) את צריכה לאנוס אותי.

אישהענוגה: מה? את לא נורמלית.

ילדהאישה: ממש תיכף אני אהיה. אם תאנסי אותי. תאנסי אותי בבקשה!!!! תאנסי אותי!!!

אישהענוגה: מה את עושה, תעזבי אותי!!!

(הן רבות פיזית. ילדהאישה מנסה לשים את ידיה של אישהענוגה עליה. היא נאבקת. ילדהאישה מצמידה את האקדח לאישהענוגה)

ילדהאישה: אם לא תעשי את זה אני יורה.

אישהענוגה: תירי בי. (שקט) נו! תירי בי כבר!!!

ילדהאישה: אם תעשי את מה שאני אומרת אני לא אצטרך-

אישהענוגה: לא הכל קשור אליך. תירי בי. אני רוצה שתירי בי. תביאי, אני ארה בעצמי.

ילדהאישה: מה את עושה?? מה את משוגעת?? זה עם כדורים בפנים!

אישהענוגה: נכשלתי.

ילדהאישה: על מה את מדברת??

אישהענוגה: נראה לך שאת צריכה שאני אגע בך?? סליחה אבל את ארבת לי מחוץ לבית עם אקדח וביקשת ממני שאני אחזיר לך ספר שלא קיים, אם שגעון זה מה שאמור לעזור לך לכתוב אז שבי יכולה לצאת לך פאקינג טרילוגיה. אני לחלוטין נכשלתי בסיפור הזה.

ילדהאישה: באמת את חושבת?? (קורנת מאושר)

אישהענוגה: כן, עכשיו תירי בי.

ילדהאישה: מה פתאום. למה שאני אעשה דבר כזה?

אישהענוגה: מה את חושבת?? שאת היחידה עם פנטזיות מטופשות?? אני לא צריכה להחזיר לך שום ספר, את צריכה להחזיר לי עכשיו את הטיפול.

ילדהאישה: מה?

אישהענוגה: איזו מטומטמת אני. זה הדבר היחידי שהחזיק אותי. אני באמת חשבתי שעזרתי לך. שמגיע לי לחיות, שיש לי סיבה לחיות כי נפש אחת לפחות הצלתי. ואז את באה לפה ככה, סליחה אבל- ברגע בא לי למות. באת אלי לפני שנים עם הסיפור הזה. שנים... את כבר אמא!!! ואת עדיין חושבת שאם תוכלי לרחם על עצמך אז תוכלי לכתוב וזה מה שיגרום לך להרגיש טוב?? את תכתבי ספר ומה, מה יקרה?

ילדהאישה: מה זאת אומרת, אני אהיה סופרת.

אישהענוגה: ו... אז?

ילדהאישה: ו.... אז.....

אישהענוגה: אני לא מאשימה אותך. אני משקרת לעצמי בדיוק אותו דבר. אני מנסה כל השנים להגיד לעצמי שכל עוד אני עוזרת לאנשים, זה שווה את זה. איזה שווה את זה?? הנה, סיימתי עוד יום עם עוד מטופלים שחלק עושים תהליך, חלק תקועים במקום וחלק- אין לי מושג אפילו כי אני לא מצליחה להקשיב להם.

ילדהאישה: אבל הנה, פתאום אני באה! עם אקדח! עם אהבה אסורה! עם עניין!

אישהענוגה לוקחת באדישות את האקדח מידיה של ילדהאישה מכוונת אותו לראש שלה ויורה. לא קורה כלום. היא מחזירה לילדהאישה את האקדח ליד.

אישהענוגה: שינה משהו? עשה "עניין"?

ילדהאישה: מה? איך?

אישהענוגה: כי כלום לא משנה כלום. את צדקת. גם אם הייתי מתה עכשיו, זה לא משנה. וגם אם היית כותבת על זה ספר, זה לא משנה. אז קצת היו קוראים אותו, חלק היו חושבים שאת גאון והשמש זורחת לך מהתחת, חלק היו שונאים אותו ושאסור לך לכתוב יותר לעולם, חלק היו חושבים שהספר שינה להם את החיים וחלק היו פשוט שוכחים שקראו אותו. אבל החיים לא משתנים. הם חיים. ותמיד יישארו חיים. וכלום, לא משנה כלום. אז יהיה כאב, ותהיה התמודדות, ותהיה קצת הצלחה, ויהיה קצת כישלון. ויהיה קצת דאורדורנט.

ילדהאישה: מה?

אישהענוגה: יהיה חיים. עדיין יהיה פשוט חיים. לא הספר יכול לשנות את זה וגם לא הטיפול.

ילדהאישה: עדיין מוזר לי למה בחרת דווקא דאורדורנט. (מריחה את עצמה)

אישהענוגה: וגם לא הילד שלי. שכן, גם לא זה שאני תיכף אאסוף אותו לחוג ואני באמת אשמח לראות אותו, כי אני באמת כל כך אוהבת אותו והוא האור שלי, ונכון שמעצבן לפעמים להיות אמא אבל אני גם אוהבת להיות אמא, אבל גם זה לא "סיבת הקיום שלי". גם לא הבעל שלי, שלפעמים אני מודה לאלוהים שהתמזל מזלי לחלוק את החיים שלי עם האדם הזה. לרגעים אני באמת מרגישה שניצחתי. ולפעמים בא לי לחנוק אותו בעודו חי כי הוא שותה בשלוקים מעצבנים כאלה הכל. וגם לא המקצוע שלי, שכשמצאתי אותו חשבתי שסוף סוף יש סיבה לזה שאני בכלל נמצאת על הכדור הזה, כל הרגישות האינסופית הזאת שלי להכל תשתלם ואני אצליח לעזור קצת למישהי לסחוב את כל הדבר הזה שאני לא מצליחה בכלל לסחוב בעצמי... וכן זה הרגיש נעים לפעמים, רגעים מאוד מאושרים אבל... רגעים.

ילדהאישה: שיט... אז מה כן? חייב להיות משהו. רומנטיקה?

אישהענוגה: לא.

ילדהאישה: מממ... אמנות?

אישהענוגה: (פונה לקהל: ) יש לך סיבה לקום בבוקר? (חוזרת אליה) לא. גם לא אמנות...

ילדהאישה: אממ... נתינה? חמלה? (אישהענוגה מהנהנת לשלילה עם הראש על כל דבר) משפחה אמרנו לא, אה... תשוקה? מין? טים טם? טוויסט?

אישהענוגה: איכס טוויסט זה יבש.

ילדהאישה: אני נורא אוהבת. סוג אחר של שוקולד? מגנום? שוקולד וגלידה זה שילוב קטלני. זה בטוח מהות הקיום.

אישהענוגה: לא. לא מצאתי עדיין, משהו ששווה.

ילדהאישה: אז למה את שקרנית? למה אמרת לי בטיפול שאני אמצא, אם לא מצאת בעצמך?

אישהענוגה: חשבתי שכל אחד ימצא את שלו עם הזמן. אם לא נשלה את עצמנו ונתלה את החיים שלנו בשקרים. אני עדיין מאמינה או רוצה להאמין...

ילדהאישה: ואם לא נמצא בחיים?

אישהענוגה: אז אולי נועדנו פשוט לחפש.

ילדהאישה: זה קצת אכזרי להביא אותנו עד לכאן רק בשביל לחפש

אישהענוגה: זה גם קצת אכזרי לבוא לכאן עם אקדח ולאיים עלי. זה עדיין קרה

ילדהאישה: כן... סורי על זה. אז למה שלא באמת נהרוג את עצמנו? אם כלום לא משנה כלום?

אישהענוגה: כי כלום לא משנה כלום. וכי זה קצת טעים מגנום. אז למה שלא על הדרך?

(שקט)

ילדהאישה: תכלס.

אישהענוגה: למה אני מדממת?

ילדהאישה: חשבתי שאם כבר כלום לא משנה, אז לפחות שיהיה יפה ויזואלית. הנה, גם אני.

שתיהן יושבות על הרצפה מדממות. שקט. הן מביטות אחת בשנייה. ילדהאישה מתקרבת לנשק את אישהענוגה.

אישהענוגה: לא.

ילדהאישה: אוף. אז מה כן.

אישהענוגה: (מסמנת עם הידיים שלא יודעת)

ילדהאישה: אה! משהו יבוא אם נקשיב לו!

אישהענוגה: אולי.

ילדהאישה: אולי... נכון. אולי. חיים. אולי...

אישהענוגה: כן ולפחות את לא כותבת אותם אז את יכולה לשחרר לחץ ולשתוק קצת. זה לא עלייך אם ישעמם.

ילדהאישה: תכלס... אולי אפשר ליהנות פשוט מזה שאין כל-

אישהענוגה: ששש...

ילדהאישה: כן...

האור נשאר דולק. הן יושבות על הרצפה מדממות ובוהות באופק. נמצאות ברגע. מסתכלות על עיניי הקהל.

ילדהאישה: יו אני חייבת לאסוף את ליה מהגן.

אישהענוגה: יו, גם הבן שלי בטח מחכה.

ילדהאישה: וואי אני מתה לדעת איך הוא נראה.

אישהענוגה: אולי יש לי תמונה, אני אראה לך.

(תוך כדי שמתארגנות והולכות החוצה ממשיכות לקשקש)

ילדהאישה: יש לי של ליה רוצה לראות? עשו להם איזו הדלקת נרות בגן, תראי אותה עם הנר על הראש. (צוחקות) איזה מפגר.

אישהענוגה: איזו מתוקה, האמת שבדיוק קראתי בעיתון על איזה מישהי ש....

ילדהאישה לוקחת את המחברת והעט שנשארו על הרצפה, מסתכלת אל האופק. אישהענוגה ממשיכה לדבר. הן יוצאות מקשקשות.

אור

יורד

לאט.

סוף.

ואפשר לכתוב לי תכלס.

© 2020 גל צ׳פסקי. 

כל הזכויות על מגוון הטקסטים המוצגים באתר זה שייכות לגל צ'פסקי 2020.